רבינו יונה על ברכות כ.

והא דאמרינן דאי לא אידכר מקמי שומע תפלה מחזירין אותו יש שפירשו שחוזר לראש או לכל הפחות לברכה שטעה בה שאם טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים חוזר לברכת השנים ורבני צרפת ז"ל פירשו שחוזר לשומע תפלה ונראין דבריהם דכיון שאם היה נזכר מתחלה קודם שיגיע לשומע תפלה לא היה צריך לחזור ויכול לתקן בשומע תפלה עכשיו שלא נזכר אלא אח"כ די לו כשיחזור למקום שהיה יכול לתקן וכן נראה בפירוש בירושלמי דגרסי' התם בפ' אין עומדין אם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה היכן הוא חוזר בו אמר שמואל בשם ר' יוחנן בראש חדש אם עקר רגליו חוזר לתחלה ואם לאו לשומע תפלה הנה שכל זמן שלא עקר רגליו די בשיחזור לשומע תפלה:

ואם טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו היה אומר רבינו הקדוש ז"ל שאע"פ שסיים ברכת אתה חונן כל זמן שלא התחיל בברכה האחרת שחוזר לראש הברכה ומבדיל בה דכאילו עומד עדיין באמצע הברכה דיינינן ליה ורבינו יצחק הזקן ז"ל אמר דכיון שכבר סיים כל הברכה ולא נזכר כמי שטעה והתחיל האחרת דיינינן ליה ואין מחזירין אותו ולזה נוטה יותר דעת מורי הרב נר"ו. וכן משמע קצת מדיוק הלשון דאמרי' בסמוך טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה דמשמע שמיד שאמר ברכת עבודה דיינינן ליה כטעות ולפיכך אומר לשון חוזר ואע"פ שלא התחיל עדיין הברכה האחרת הכא נמי כיון שסיים ברכת אתה חונן ואע"פ שלא התחיל עדיין השיבנו כבר טעה ואין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס:

וכתב בהלכות גדולות ז"ל דכיון דתלוי הדבר מפני שיכול לפטור עצמו בכוס היכא שאין לו כוס יש לו לחזור ולהתפלל ונראה למורי הרב נר"ו שאם אין לו מזומן בלילה כוס כיון שמבדיל למחר אין לו לחזור ולהתפלל אלא אם כן חושב שאפילו למחר לא יהיה לו כוס:

טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה חוזר לעבודה וכו'. עד ואם סיים חוזר לראש וכתב בהלכות גדולות ז"ל דכי אמרי' שצריך לחזור ולהתפלל ה"מ כשמתפלל יחידי אבל אם מתפלל בבהכנ"ס עם הצבור ולא הזכיר של ראש חודש א"צ לחזור מפני שכיון שש"צ חוזר התפלה די לו כשישמע ענין ר"ח מש"צ כיון שכבר התפלל ואי קשיא לך הא דאמרי' במסכת ר"ה (דף לג:) ר"ג אומר ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן ואמרי' עלה לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא והכא אמרי' שיפטר שליח צבור לזה שאין לו אונס ועומד בבית הכנסת י"ל דהתם לא בא למעט אלא לאותן שעומדים בעיר ואינם באים לבהכנ"ס דכיון דלא אניסי ויכולין לבא לבית הכנסת ואינם באים אין שליח ציבור מוציאם אבל זה שעומד בבהכ"נ וכבר התפלל עם הצבור אלא ששכח ולא הזכיר של ר"ח ש"צ מוציא אותו וכאנוס דייני' ליה ודוקא כשעומד שם מראש התפלה ועד סוף ומתכוין לשמוע אותה מפי שליח צבור אבל אם אינו עומד שם לכל התפלה או שעומד ומתעסק בשיחה אחרת ואינו שומע התפלה בכונה אין ש"צ מוציאו וצריך לחזור ולהתפלל. מפי מורי הרב נר"ו:

לא אמרן אלא כשהוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו וכו'. נראה מכאן שמנהגם היה לומר תחנונים אחר שהיו אומרים יהיו לרצון אמרי פי שאם היו אומרים אותו בסוף התחנונים היה לו לומר לא אמרן אלא כשלא אמר עדיין יהיו לרצון אבל אמר יהיו לרצון שהוא סוף הכל כמאן דעקר רגליו דמי וחוזר לראש ומדלא אמר הכי משמע שמיד שהיו מסיימין תפלת שמנה עשרה היו נוהגים לאמרו וכן נראה יותר נכון מדחזינן שהתקינו (דף ט:) לאמרו כנגד מה שאמרו דוד אחר שסיים שמנה עשרה מזמורים ואם ירצה לחזור ולאמרו פעם אחרת הרשות בידו ומה שאמרו בגמ' (דף יז.) מר בריה דרבינא בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני וכו' עד יהיו לרצון אמרי פי דמשמע שהיה אומר יהיו לרצון בסוף התחנונים אפשר לומר שלא אמר בתר צלותיה מיד שהיה מסיים התפלה בעמידה אלא אחר שהיה מתפלל היה אומר אלו תחנונים מיושב ונראה שאפי' יאמר אדם יהיו לרצון אחר התחנונים אין בזה איסור ואין חוששין לזה שהרי אנו רואין שאפי' בברכות עצמן (ע"ז דף ח.) אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ובודאי לא עדיף יהיו לרצון מהברכות עצמן וכיון דבאמצע הברכות אומר תחנונים כל שכן שיכול לאמרם קודם יהיו לרצון. מפי מורי הרב נר"ו:

מתני' ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע וכו'. המהלך במקום סכנה יתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך את שארית ישראל ובהרבה ספרים טעו הסופרים וכתבו תפלה קצרה מעין י"ח ואינו כלום שאין זה מעין שמנה עשרה:

בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם מלפניך בגמ' מפרש אותו בשני פנים והכי גרסי' התם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהן מלפניך ואיכא דאמרי אפי' בשעה שעוברים על דברי תורה יהיו צרכיהן מלפניך ולשתי הלשונות רוצה לומר בכל ענין שיעשה שיעברו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לעם אחר אלא תראה צרכם ותספיק להם מה שצריכין כענין שהיה מתפלל כהן גדול ביום הכפורים (יומא נג:) ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר:

גמ' ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים כתב רבינו האי ז"ל וסבירא להו לרבנן דאע"פ שתפלתו דומה עליו כמשוי ואינו מתפלל כמי שצריך הדבר אלא כמי שמתפלל מפני החיוב בלבד אפי' הכי כיון שאומרו בנחת כמי שמבקש רחמים על עצמו הוא ונראה דרבנן מחמירין מצד אחד ומקילין מצד אחר דסבירא להו שאע"פ שדומה עליו כמשוי כיון שאומרה בלשון תחנונים תפלתו תפלה ומחמירין מצד אחר שאע"פ שלא יתפלל כמי שדומה עליו כמשוי אלא שמתפלל כמי שצריך לו הדבר ביותר אפי' הכי אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה דלעולם אזלי' אחרי אמירה בלשון תחנונים. ורבי הושעיא היה אומר הפך מזה שלא יתפלל אותו לעולם כמי שתפלתו דומה עליו כמשוי ולא היה חושש לאמרה בלשון תחנונים. מפי מורי הרב נר"ו:

לא תרתח ולא תחטא דבעל חמה רב פשע:

לא תרוי ולא תחטא. כלומר לא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הבורא יתעלה:

משעה שיאחז בדרך ועד כמה פרסה בעל הלכות גדולות ז"ל אומר שכשיש לו ללכת פרסה או יותר מברך אבל בפחות מפרסה אינו מברך דכמו שהוא בעיר דיינינן ליה ורוצה לומר עד כמה מהלך יהיה הדרך שהולך ושיברך ויש מקשים עליו מדאמרינן בירושל' (ה"ד) כל הדרכים בחזקת מסוכנים ואפשר לומר שזה אינו אומר בקרוב לעיר אלא כשהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה וצריך להתפלל ולבקש על נפשו ויש מפרשים דהכי קאמר ועד כמה נידון אותו באחיזת הדרך ושיכול לברך אותו ומהדרינן עד פרסה כלומר בתוך הפרסה הראשונה יכול לאמרה אבל אחר פרסה לא ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון כך הוא דעד כמה ר"ל עד כמה הוי אחיזת הדרך אבל אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אחר כך שזה לא יתכן דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בענין התפלה הצריכה אלא יש לו לאמרה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך ודמי להא דאמרינן בתפילין מברך עליהם משעת הנחתן ועד שעת קשירתן ור"ל שמשעה שמתחיל להניחן משם ואילך מברך כשירצה עד שעת קשירה אבל ודאי לא בא למעט שאם שכח ולא בירך עד שעת קשירה שלא יברך עליהם אחר כך כיון שלא חלץ אותם עדיין דכל זמן שהאדם מקיים המצוה אע"פ שלא בירך עליה מתחלה כיון שעדיין מקיים אותה יש לו לברך כשנזכר ולא תימא כיון שלא בירך מתחלה אין זה עובר לעשייתה שמאחר שמקיים אותה עכשיו אף ע"פ שאינו עובר לעשייתה ממה שעבר אפ"ה עובר לעשייתה הוי ממה שמקיים אחר כך הלכך מי שלא בירך מתחלה כשנתעטף בציצית או כשהניח תפלין כל זמן שמעוטף בטלית או שהתפילין מונחים עליו חוזר ומברך: