רבינו יונה על ברכות יז.

ערוה בעששית אסור לקרוא ק"ש כנגדה וכתב רבינו האי גאון ז"ל דהוא הדין לכל אשה שמגלה טפח במקום מכוסה שבה שאסור לקרוא כנגדה דטפח באשה ערוה וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל כנגד פניה או כנגד מקום שאין דרך לכסות או בשעה שמדברת כדרכה מותר ואפי' בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין בלבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה מותר ואין לו להפסיק קריאתו וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראייה בעלמא מותר:

צואה כל שהוא מבטלה ברוק וכו'. ודוקא תכף שרקק עליה אבל אחר שעה אין ביטול הרוק מועיל שהכל חוזר להיות כמו צואה והכי אמרינן בירושלמי ר' זירא ור' אבא הוו יתבין חמיין צואתה קם ר' אבא ורקק עלה א"ל ר' זירא כמן ימא לטיגנא פי' טיגנא שם מקום שהיה סמוך ליה ור"ל אין ביטול רקיקה מועיל אלא כמהלך מהים לטיגנא שהוא דבר מועט:

צואה בגומא פורס סנדלו עליה ומותר דכיון שאין ריח רע מגיע אליו כאילו היתה מכוסה בכלי דמי ומותר ואפי' נוגעת בסנדלו ומאי דבעי מר בריה דרבינא דבוקה בסנדלו מאי מלתא באפי נפשה הוי ור"ל היכא דכשהולך בדרך או כשעומד במקום אחר ונדבקה ממש הצואה בסנדלו מאי תיקו והוה ליה תיקו דאיסורא ולחומרא ואע"פ שאם נוגעת בסנדלו מותר כשנדבקה ממש אסור ורבינו משה ז"ל מפרש דבעיא דמר בריה דרבינא לצואה בגומא קאי ומפרש דבוקה בסנדלו כמו נוגעת דצואה בגומא כשפורש סנדלו על הגומא ואינו נוגע בה כלל מותר אבל כשסנדלו נוגע בה אסור:

הא כתיב בהו וערות אביהם לא ראו יש שנוהגים בשעה שמוהלים את הקטן לכסותו בשעת הברכה כדי שלא יראה ערותו וסומכים על זה ויש אומרים שאין צורך לזה דהא חזינן לעיל (דף כד.) שאם היו בניו ובני ביתו קטנים והיה ישן עמהם בטלית אחת שקורא קריאת שמע ואינו חושש וזו אינו ראיה דהתם אף על פי שישן עמהם בטלית אחת אינו רואה את הערוה ומה טעם הוא לדמותו לראיית הערוה מיהו נראה דודאי בקטן כל כך לא דיינינן ליה ערוה ואין צריך לכסותו בשעת הברכה אבל בגדול כגון שנתגייר בזה ודאי צריך לכסותו בשעת הברכה דלא יראה בך ערות דבר קרינא ביה. מפי מורי הרב נר"ו:

עייל לי רביעית כרבי זכאי ופירש ר"מ ז"ל רביעית למי רגלים של פעם אחת וע"פ זה השיעור צריך להטיל המים:

לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף. כלומר לא תימא דדוקא כשהטיל הרביעית תחלה ואח"כ מי רגלים מותר משום דראשון ראשון בטיל אצל המים שהיו שם מתחלה אלא אפי' היו מי רגלים תחלה ואח"כ הטיל הרביעית מותר ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל כיון דמטיל אותו בבת אחת:

גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדן וכו'. נראה למורי נר"ו דכיון שמוכנים לכך אין ביטול רביעית מועיל ואפילו נתן רביעית מים זכים בעביט של מי הרגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדו דכמו צואה דיינינן ליה ואסור מן התורה בין זה בין מי המשרה וכיוצא בהם דבכלל והיה מחניך קדוש הוי ולפיכך חמור יותר ממי רגלים שאינם אלא מדרבנן כדאמרי' לעיל (כה.) מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד ואומרים רבני צרפת ז"ל דדוקא אותם שלהם שהיו בשל חרס שהם מאוסים ביותר דיינינן כצואה ואין המים מועילים אבל של מתכת או כגון שלנו שמקצתם של זכוכית אם נתן בהם המים מותר:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא מיד כלומר כיון שהמטה מפסקת ביניהם אע"פ שאין ברוחב המטה ד' אמות קורא ק"ש מיד דסגי ליה בהכי אבל כשאין המטה מפסקת מרחיק ד' אמות וקורא ר' שמעון בן אלעזר אומר אפי' בית בן מאה אמה לא יקרא עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם דסבר דאין הרחקת ד' אמות מועילה בבית דכל הבית כולו כד' אמות על ד' אמות דמי ופסק רבינו יצחק בן גיאות ז"ל כרבי שמעון בן אלעזר לחומרא דכל הבית כולו כד' אמות על ד' אמות דמי ותימה גדול הוא על מה סמך שהרי רבא דהוא בתרא אמר אין הלכה כר"ש בן אלעזר ונראה שסמך על מאי דאמרי' בגמ' מאן שמעת ליה דאמר בית כולו כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר (לחומרא) היא ורש"י ז"ל כתב דלא אתפרש לן באיזה מקום אמר ר"ש בן אלעזר זה ור"ח ז"ל פי' דשמעינן ליה במסכת עירובין בפ' שני (דף כב.) דאמר התם כל מקום שהוקף לדירה כגון הדיר והסהר והגנה ואפי' בבית חמשת כורין הרי הן כרשות אחד ופי' אם לא הוקף מתחלה לדירה ממש ויש בו שיעור זריעת סאתים אין משתמשין בשבת בכל ההיקף אלא בד' אמות בלבד אבל אם הוקף מתחלה לדירה אפי' יהיה ההיקף (יותר) גדול מאד שיש בו שיעור זריעת חמשת כורין או עשרה משתמשים בכולו דכולו כארבע אמות על ארבע אמות דיינינן ליה ור' יצחק בן גיאות ז"ל אפשר שעל זה סמך דכיון דחזינן בעירובין דהכי הלכתא שמעינן דהכא נמי הלכתא כותיה וכולה ביתא כד' אמות על ד' אמות דיינינן ליה ואין זה נכון דאם איתא דמההיא דעירובין אתפרש לן כיון דההיא הלכה היא לדברי הכל היאך היה חולק רבא הכא על דבריו אלא ודאי לא איתפרש לן כמו שכתב רש"י ז"ל וכיון דלא אתפרש הלכה כרבא דהוא בתראה נפסוק הלכה כרשב"ג דאמר לאחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ד"א:

ובגמ' (דף כה:) אמרי' אמר רב יוסף בעא מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה מאי אמר ליה לא ידענא עשרה לא קא מבעיא לי א"ל אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך עשרה רשותא אחריתי היא ופי' רבינו האיי גאון ז"ל דהכי מיבעיא ליה מי אמרי' מטה שאין בגבהה שלשה טפחים כלבוד דמי ואם הגרף עומד לאחר המטה לא הוי הפסקה ויצטרך להרחיק שיעור ארבע אמות או לא אמרי' כלבוד דמי והמטה ההיא מפסקת ואין צריך להרחיק ארבע אמות ואת"ל דפחות משלשה הוי לבוד וצריך להרחיק ארבע אמות משלשה ועד תשעה מאי מי אמרי' כבר יצא מתורת לבוד ומפסקת או דילמא כיון שאין שם גובה עשרה לא דיינינן לה מחיצה ולא הוי הפסקה עשרה לא קא מיבעיא לי דודאי מחיצה הויא ופי' הגאון ז"ל מפני שמנהגם היה שהמטות שלהם כולם סתומות וכיון שלא היה (שם) אדם דיכול לראותה כשיש בגובה המטה שיעור מחיצה מותר ואין זה נראה למורי הרב נר"ו דאם איתא דמיירי במטה סתומה אמאי הוי צריך רב יוסף למימר עשרה לא מיבעיא לי ואביי נמי אמאי איצטריך למימר שפיר עבדת דלא איבעי לך שזה פשוט הוא דעשרה מחיצה הוי כדתניא בהדיא (ד' כה.) ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא ומי לא ידע בכל אלה דעשרה הוי מחיצה ואפשר לתרץ לדבריו ולומר דמפני דאין ברוחב המטה ארבע אמות הוצרך לומר כן שאם לא (כן) שמא היינו אומרים דמשום מחניך קדוש יהיה אסור אפי' במחיצת עשרה ומשום הכי אמר עשרה לא מיבעיא לי שאע"פ שעומד בתוך ארבע אמות המחיצה מפסקת כיון שיש בגבהה עשרה ולא קרינן בה מחניך אבל נראה דוחק לפרש כן ונראה למורי הרב נר"ו דאפי' במטה שאינה סתומה מיירי ומשום הכי הוצרך לומר עשרה לא קא מיבעיא לי לאשמועי' שאע"פ שאפשר לראותה אפ"ה כיון שיש בגובה המטה עשרה לית לן בה ורש"י ז"ל מפרש דלמאי דאמרי' עד שיניחם תחת המטה קאי והכי מיבעיא ליה לרב יוסף פחות משלשה כלבוד דמי וחשבינן ליה כמכוסה דאילו היה עומד מכוסה בעצים ובכלים היה מותר והשתא נמי מותר או לא הוי לבוד ולא דיינינן ליה כמכוסה ואסור ואם תמצי לומר דהוי לבוד ודיינינן ליה כמכוסה משלשה ועד עשרה מאי דיינינן ליה כמכוסה כיון שאין בגבהה עשרה או אמרי' דכיון דיצא מתורת לבוד לא דיינינן ליה כמכוסה עשרה לא קא מיבעיא לי דכיון שגבוהה כ"כ ודאי אינה כיסוי למה שעומד בקרקע ואמר ליה אביי שפיר עבדת דלא מיבעיא לך עשרה רשותא אחריתי היא כלומר כיון שגבוהה עשרה כבר נעשה משם ומעלה רשות בפני עצמו ומה שלמטה רשות בפני עצמו ואין זה הרשות נעשה כיסוי למה שברשות אחר וקשה על זה הפירוש דמאי קא מיבעיא ליה פחות מג' אי הוי כיסוי שזה פשוט הוא למה לא יהיה כסוי כשאר דברים וזה אפשר לדחותו ולומר דמיירי כשנוגע במטה עצמה ומש"ה צריכא ליה למיבעי וזה דוחק ועוד דכיון דפחות משלשה מספקא ליה אי הוי כסוי או לא נראה דוחק לשאול מג' ועד ט' מאי ובלשון ואת"ל שאין זה דרך התלמוד (כיון שאין טעם לדמות) ורש"י ז"ל חשב להשמר מכל זה וכ' דלא גרסינן פחות מג' כלבוד דמי או לא דהאי לא מיבעיא ליה [אלא ה"ג פחות משלשה ודאי כלבוד דמי אלא] משלשה ועד תשעה מאי וכו' ומצאנו ספרים מדויקים שגורסים מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא אמר ליה לאו וכו' ותימה הוא זה היאך יכול לומר שהשיב לו רב הונא דפחות משלשה לא הוי לבוד שזה אינו אפשר ובין לפירש"י ובין לפי' רבינו האי יקשה למה לא כתב אותו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דלפירוש רבינו האי ז"ל היה לו לכתבו לאשמועינן דאחר המטה בפחות משלשה [לא הויא הפסקה] ובעשרה הויא הפסקה וקורא מיד משלשה ועד עשרה איבעיא ולא איפשטא ולפירש"י ז"ל היה לו לכתבו להודיענו דין תחת המטה דאפי' ר' שמעון בן אלעזר דאמר בית כולו כארבע אמות על ארבע אמות דמי מודה דהיכא דהניח תחת המטה מותר ואין צריך ארבע אמות והיה לו להודיענו דפחות משלשה הוי כיסוי ומותר ועשרה לא הוי כסוי ומשלשה ועד עשרה איבעיא ולא איפשטא ולחומרא. מפי מורי הרב נר"ו: