רבינו יונה על ברכות טז:

ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה וכו'. רבני צרפת ז"ל אומרים דכי היכי שההפסקה מועילה לצואה עצמה כן ה"נ דמועילה לריח אבל רבינו משה ז"ל אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח ואם לאו ירחיק מלא עיניו ובירושלמי מפרש שאפילו בלילה אם הוא במקום שאם היה יום היה רואה אותו אע"פ שאינו רואה אותו עכשיו אסור אם לא ירחיק ממנו מלא עיניו כמו שהיה מרחיק אם היה יום:

לא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים כל זמן שיש בתוכן עורות כלומר שאין צואת חזירים וצואת כלבים אסורה אלא בשעה שהיא בתוך העורות שמעבדין בה אבל כשאין בהן עורות מותר לקרות כנגדן רש"י ורוב המפרשים ז"ל אמרו דמאי דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתני' לא בא לדחות כל הברייתא אלא להודיענו דין צואת חזירים וכלבים בלבד שאינו אסור לקרוא ולהתפלל כנגדן אלא בזמן שיש בתוכם עורות שהם מסריחי' הרבה אבל מה שאמרו שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ושלא יתפלל כנגד צואת אדם ותרנגולים ואשפה שריחם רע ודאי הלכה היא:

ובירושלמי אומר דצואת תרנגולין שאסורה דוקא באדומה. כלומר בצואה שלהם האדומה שמסרחת הרבה אבל באחרת לא ורבני צרפת ז"ל היו אומרים שזה שאמרו ולא כנגד צואת תרנגולים אפשר שהוא בלול שלהן שהוא מאוס אבל במקום אחר כיון שאין הריח מגיע אליו מותר:

וצואת כל שאר בהמות נראה לרב מורי נר"ו דמותר ומביא ראיה מהירושלמי דגרס התם ר' יוסי בן חנינא אומר אין מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר רב יצחק אמר ובלבד בשל חמור ר' חייא בר אבא אמר בבא מן הדרך לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ומצואת נמיה ומצואת תרנגולין ד' אמות הנה שלא אסר שום בהמה אלא בחמור הבא מן הדרך שיש לצואתו ריח רע הרבה אבל שאר בהמות אע"פ שיש להם ריח רע מיד בשעת היציאה אין הריח רע כל כך ומותר לקרוא ק"ש כנגד הצואה שלהם וצואת חתולים כיון שריחה רע מאד נראה שדינה כמו צואת נמיה אלא שאמרו נמיה בירושלמי מפני שהיו שם מגדלין אותה בביתם כמו שעכשיו אנו מגדלין החתולים:

ולמדנו מזה שהאדם יכול להתפלל כשהולך בדרך ואע"פ שרואה צואה בשעת התפלה לא ניחוש כיון שלא אסרו אלא של חמור הבא מן הדרך בלבד ואינו מצוי ולמיעוטא לא חיישינן מיהו כשהוא סמוך לכפר שרוב הבהמות הם חמורים ומצויים שם יש לחוש להתפלל באותה שעה:

ור"מ ז"ל לא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה ותימה הוא למה החמיר כל כך ולא התיר אפי' כנגד הצואה שלהן שהרי בירושלמי התירו בפירוש גללי בהמה כדכתבינן ועוד יש לתמוה עליו שכתב דדי לו שירחיק מריח רע שיש לו עיקר עד שיכלה הריח בלבד דהא ודאי הלכה כרב חסדא דאמר שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ומה שאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לא בא לדחות כל הברייתא דמסייעא ליה אלא גבי צואת חזירים וכלבים בלבד כדכתבינן וכן הגיה עליו הראב"ד ז"ל:

הני ציפי דבי רב דהני גאנו והני גרסי. פי' מחצלאות שיושבים בהם התלמידים בבית המדרש ויושבים שנים או שלשה במחצלת אחת ופעמים שאין במחצלת ד' אמות והאחד ישן והאחד לומד ואע"פ שהריח יוצא מאותו שישן אפ"ה אין חבירו מניח מלקרוא:

ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה. כלומר כי אמרינן דריח רע שאין לו עיקר מותר לקרוא בתוך ארבע אמות שלו דוקא בדחבריה שאע"פ שהריח מאוס לו יותר הואיל ואין לו עיקר ואינו יוצא ממנו מותר אבל בדידיה אע"פ שאינו מאוס לו כל כך הואיל ויוצא ממנו אין לו לקרות:

ופי חזיר כצואה עוברת דמי. ובגמ' אמרינן אע"ג דסליק ואתי מנהרא ר"ל שאין הרחיצה מועילה לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי:

מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. פי' תרי קראי כתיבי חד גבי צואה והוא ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה וכסית את צאתך ר"ל שאע"פ שמחוץ למחנה מושבו צריך כיסוי שלפעמים מדברים שם דברי תורה כשהיו הולכים חוץ אבל כשהזהיר על מים קטנים בפסוק אחר כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ לא הצריך כסוי אלא שישתין חוץ למחנה מפני שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד ואם היה משתין שם היה אסור לדבר דברי תורה בשעת קילוח השתן ולפיכך אסור אבל בחוץ לא הצריך כיסוי מפני שאחר הקילוח אינו אסור אם מדברים ד"ת ויהיו שם מי רגלים:

היכי דמי צואה כחרס. כלומר שהיא אסורה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת וכו' יש מי שפסק הלכה כמו הלשון האחרון שאומר דכל זמן שגוללה ואינה נפרכת דיינינן ליה כחרס ואסורה אבל אם גוללה ונפרכת אע"פ שזורקה ואינה נפרכת יוצאה מתורת חרס ומותרת דעפרא בעלמא הוא ורבינו משה ז"ל פסק כלשון הראשון לחומרא דאפילו כשזורקה ואינה נפרכת דיינינן לה כחרס ואסורה ולעולם אינה מותרת אלא עד שיהא יבשה כל כך שאם זורקה תתפרך וכן נראה למורי הרב יותר נכון משום דאע"ג דבעלמא אנו הולכין אחר לשון האחרון ה"מ בדיני ממונות שאין בהם קולא וחומרא אי נמי באיסור והיתר במילתא דרבנן נלך ג"כ אחר לשון האחרון אע"פ שמיקל אבל באיסורא דאורייתא לא נלך אחר הקולא ואם הלשון הראשון מחמיר יותר נסמוך עליו וכזה הורו הגאונים ז"ל בהרבה מקומות והכא כיון דאיסורא דאורייתא הוא דגבי צואה כתיב והיה מחניך קדוש אזלינן לחומרא כלישנא קמא:

אבל צלולין לא מפרש בגמרא שיעכירם ברגליו משום דלבו רואה את הערוה ומאי דלא אמר משום דעיניו רואות מפני שכיון שהגוף עומד בתוך המים המים עצמם הם חציצה בין עיניו והערוה ואע"פ שהם צלולים אבל הלב כשעומד בתוך המים עם הערוה אסור ולפיכך יש ליזהר בשעה שעומד בתוך המים והמים צלולים שאם ירצה לקרות ק"ש או ד"ת שיעשה הפסקה מבגד בין הלב והערוה ואומרים רבני צרפת ז"ל שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר:

והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. מאי דנקט עקבו לאו דוקא דה"ה בכל אבר אחר שאם נוגע בערוה אסור אלא מפני שהעקב עומד כנגד הערוה והוצרך להשמיענו דלא חיישינן לראיית העקב ולא לשום אבר כמו שאנו חוששין בראיית הלב ולפיכך נקט עקבו: