רבינו יונה על ברכות טז.

אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ורבני צרפת ז"ל אומרים דלא שנא תפלה לא שנא ק"ש ומגילה חוזר למקום שפסק כדכתבינן לעיל ולתפלה עד שיכסה את לבו שאע"פ שיש הפסק בין לבו ובין הערוה אפ"ה מפני שהלב הוא האבר הנכבד שבכולם אמרו שיהיה מכוסה:

איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפת מבית הכסא וכו'. הכי איתא הגרסא בס' הגמרא המדויקים והכי פירושה צואה שעומדת בבשרו תחת בגדיו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא כלומר שהכניס ידיו מן הבית לבית הכסא דרך חור א' ולא הניחם שם אלא תלויים ועומדין ואין ריח רע מגיע אליו כלל רב הונא אמר מותר לו לקרוא ק"ש ואע"פ שאינה יבשה וטעמיה מפרש ואזיל דכתיב כל הנשמה תהלל יה (כלומר) כיון שמכוסה בבגדיו מותר דכי היכי דצואה אחרת אם מכסה אותה בכלי או בדבר אחר מותר לקרוא ק"ש אצלה אפי' בתוך ד' אמות כיון שאינו מגיע אליו ריח רע ממנו הכי נמי כשעומדת בבשרו כיון שמכוסה בבגדיו ואינו מריח אותה כלל או כשידיו בבית הכסא כיון שאין מגיע אליו ריח רע כלל מותר ולא אמרינן אינו דומה צואה שעומדת בבשרו לצואה דעלמא דלא חיישי' להכי ולא דיינינן גופו אלא כמקום אחד דהא כתיב כל הנשמה תהלל יה ור' חסדא ס"ל שאע"פ שצואה אחרת כשהיא מכוסה מותר בזו שעומדת בבשרו אע"פ שהיא מכוסה אסור וכן כשידיו בבית הכסא כיון שעומדות במקום שאינו ראוי לתפלה אסור שצריך שיהיה הגוף כולו נקי ושיעמוד כלו במקום נקי דהא כתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וי"מ דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא לא הוי אלא בצואה שעומדת בבשרו במקום שמתכסה מאליו בלא המלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום אחר שנראה מיד אין כיסוי המלבוש מועיל ודברי הכל אסור ונראה להעמיד פי' זה מדיוק הסוגיא דפרק אמר להן הממונה דאמר התם צואה במקומה אסור לקרוא ק"ש כלומר אע"פ שלבוש בבגדיו ואינו יכול לראותה כיון שעומדת במקומה אסור לו לקרוא ק"ש והוינן בה היכי דמי אי דנראית פשיטא כלומר אם עומדת במקום שאם היה ערום אפשר לראותה פשיטא דאסור ומאין לנו שאם עומדת במקום שאפשר לראותה שאע"פ שהבגדים מכסין אותה שיהיה אסור דפריך בפשיטות אי דנראית פשיטא ואם באת לדחות ולומר דפשיטא חוזר למקומה ור"ל פשיטא דכיון שעומדת במקומה ואיפשר לראותה איסור זה לא יתכן שהרי עדיין לא היה יודע ההפרש שבין מקומה לשאינה מקומה שאח"כ תירץ לו במסקנא אלא ודאי משום דפשיט ליה לתלמוד' שאם עומדת בגופו במקום שאפשר לראותה שהוא אסור לדברי הכל ופלוגתא דרב הונא ורב חסדא לא הוי אלא במקום שאי אפשר לראותה כדכתבינן ומש"ה היה מקשה בפשיטות אי דנראית פשיטא דאסור וכו':

והריא"ף ז"ל ורבינו משה ז"ל גורסי' צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ואינם מעמידים חילוק בין שהיה תחת בגדיו בין שלא יהיה בכל ענין מותר ותימה הוא זה היאך אפשר שבידיו מטונפות מן הצואה או בצואה בבשרו ועיניו רואות יקרא ק"ש והלא משנה שלימה שנינו (דף כב:) כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות ואפי' נאמר דהכא מיירי ביבשה אפ"ה קשה שהרי אמרו (דף כה.) דצואה כחרס אסור אע"פ שהיא יבשה ואין ריח רע יוצא ממנו אפילו הכי אסורה ורבינו משה ז"ל רצה ליזהר מזו הקושיא וכתב נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאלו אין שם צואה כלל ואפ"ה אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון שהוא כל כך מועט ויבש שאנו דנין אותה כאילו לא היה שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים ורב הונא נמי (למה) [לא] הוצרך להתיר מטעם דכל הנשמה תהלל יה שאפי' בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות על כן נראה יותר נכון כמו שכתבנו תחלה דאפי' בצואה שאינה יבשה מיירי ולא גרסינן מטונפות דייקינן נמי דמקשים ממילתיה דרב הונא גבי צואה במקומה ומסתמא צואה במקומה לא איירי ביבשה:

ולענין פסק' פסק הרב אלפסי ז"ל דמותר כרב הונא והביא ראיה לדבריו כמו שכתוב בהל' אבל רבינו האי גאון ז"ל ומפרשים אחרים פסקו לחומרא כרב חסדא ואע"פ שמכח ההלכה נראה כרב הונא מפני שהיה נראה רחוק בעיניהם להקל בענין זה כל כך רצו לפסוק מסברא כרב חסדא לחומרא ומסתייעא קצת מדחזינן בהאי אידך מימרא דריח רע שיש לו עיקר דהלכה כרב חסדא דברייתא מסתייעא ליה ואין זה כלום שאם הלכה כמותו בענין אחר שהברייתא מסייעות אותו מה טעם הוא שנפסק כמותו במה שלא סייעוהו אלא ודאי על פי ההלכה הנכון כמו שפסק הרב אלפס ז"ל מפי מורי הרב נר"ו: