רבינו יונה על ברכות טו:

וי"א מכוער. הכי איתא לגירסת מקצת ספרים ויש ספרים שגורסין ניכר שהוא עכרן ולפי גירסא זו אפשר שרצונו לומר ניכר שהוא עכור במעיו כיון שלא היה בו כח לשהות בשעת התפלה ונראה שדוחק לומר שמפני זה ניכר שהוא עכור כיון שהוא אנוס מפי מורי הרב נר"ו:

כשם שעושים לו נחת רוח וכו'. פירוש כשם שעושים לו מן השמים נחת רוח לגופו שהעיטוש מחזק האיברים כך עושין לו למעלה בעניין תפלתו שתהיה מקובלת:

ואי אנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה. כלומר אם יש לו אסטנוסית שאפי' להבליעו באפרקסותו או בטליתו אינו יכול לשהות שדי ליה לאחוריה וכן אם אינו יכול לעמוד בלא רקיקה מותר לו לרוק שיותר טוב הוא שישב בנקיות משיהיה בקוצר רוח וכיון שאינו עושה דרך גאוה וטיול מותר לרוק לאחריו כדי שיכוין דבורו כראוי ואפילו לצד שמאל היכא דלא אפשר ליה להשליכו לאחריו מותר ואם יהיה בבהכ"נ תבן או גמי אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בהכ"נ בשעה שאינו מתפלל שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד אבל בשעת התפלה שאסרו לרוק אין לו לעשות בשום ענין אלא כשהוא אנוס ולאחריו או לצד שמאל כדכתבינן וכל אלו הדינין למדנו אותה מתוך הירושלמי דגרסי' התם א"ר חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומעטש ונותן ידו על פיו אבל לא רקק רבי יוחנן אמר אפי' רוקק כדי שיהיה כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר הדא היא יפול מצדך אלף ורבבה מימינך כל עמא מודו בהדין דרקיק אינטליין דו אסור ר"י בן לוי אמר הרוקק בבית (המקדש) כרוקק בבבת עינו ר' יונתן רקיק ושאיף למדנו מזה דהיכא שאינו עושה דרך גאוה וטיול שהוא מותר כדי שיהיה כוסו נקי ומה שאמרו אנטיילן דו אסור הנכון מה שפירש הנגיד רב שמואל ז"ל שרוצה לומר דדברי הכל היכא שרוקק כמו המטייל שאינו עושה לצורך שאסור ויש שגורסין איצטלין דו אסור ומפרשים דר"ל כולי עלמא מודו שאם הבליעו באצטלתו דהיינו הבגד העליון כיון שהרוק נראה אסור ולמדנו דהיכא דלא אפשר ליה לאחוריו אף לשמאל מותר ולכאורה נראה דלאו שמאלו דוקא אלא ימינו שהוא שמאלו של הקב"ה כדאמר גבי שלשה פסיעות ומדחזינן דרבי יונתן הוה רקיק ושאיף כשהוא עומד בבהכ"נ כשיש שם תבן או גמי שזהו כמו שפשוף כיון שמכוסה בתוכו מותר שלא בשעת תפלה כמו שכתבנו למעלה אבל בשעת תפלה דלא סגי ליה בשיפשוף שהרקיקה עצמה אסורה אין התבן והגמי מועילין ובסוף המס' (דף סב.) נראה דלדעת התלמוד שלנו הרקיקה בבהכ"נ שלא בשעת תפלה מותרת מפי מורי הרב נר"ו:

מבליעו באפרקסותו. פרש"י ז"ל דאפרקסותו הוא הכובע שבראשו וקשה לי דהיאך שייך למימר מבליעו בכובע דודאי אסור להסיר הכובע בשעת התפלה ודוחק הוא לומר שמבליעו בחוטין התלוין ממנו אלא הנכון כמו שפי' רבינו האי גאון ז"ל דאפרקסותו הוא בגד התחתון ולובש אותו תחת החלוק וע"ז אמר צורר אדם מעותיו ותפיליו באפרקסותו ובודאי אינו ר"ל ביחד אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ומפני שזה המלבוש מנהגם היה לעשות בו כיסין סביב הצואר משום הכי אומר שצורר המעות בכיס אחד ותפילין בכיס אחר והכא נמי מבליעו באפרקסותו ר"ל שמבליעו בכיס אחד מאפרקסותו והכי אמרי' בהל' דרך ארץ פושט חלוקו ואח"כ פושט אפרקסותו דמשמע דאפרקסותו תחתון מהחלוק:

ואסור להתעטף ולהניח ידו על סנטרו. פירש רש"י ז"ל מפני שזה דרך הגאים וה"ה בכל דבר שהוא דרך גאוה כגון במתניו על חגורו וכיוצא בזה שאסור ובגמרא אמרינן (ד' כד) א"ר חנינא אני ראיתי את רבי שממשמש בבגדיו אבל לא היה מתעטף ופירש רבינו יצחק הזקן ז"ל דתרי מילי נינהו שהיה ממשמש בבגדיו מפני הכינה שהיתה על בשרו עוקצת אותו אבל אם נפלה טליתו אח"כ לא היה רוצה להתעטף באמצע התפלה ורבינו חננאל ז"ל מפרש דחדא מילתא הוי דהוה ממשמש בבגדיו ר"ל שהיה ממשמש בטליתו ומתקן אותו כדי שלא יפול אבל כשהי' נופל לגמרי לא היה מתעטף משום דסבר שיותר טוב לו שיתפלל בגילוי הראש משיקח שום דבר בשעת התפלה ולשני הפירושים הללו היה נראה שאין ראוי ליקח תפלות ולא שום דבר אחר משעה שהתחיל להתפלל ואפשר שבתפלות כיון שהם לצורך התפלה אם הכינם מתחלה במקום שידוע אצלו שיהו מוכנים מותר:

אבל אם אינו יכול לכוין את דעתו בלחש מותר והני מילי בינו לבין עצמו. כלומר כיון שעושה לעורר הכוונה וליכא טרדא לצבורא מותר ואפי' בהגבהת קול דהכי אמרינן בירושלמי בפרק תפלת השחר רבי בא בר זבדא מצלו בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה הנה שכל כך היה מתפלל בקול להעיר כח הכוונה שבני ביתו היו שומעין ולומדין התפלה ממנו:

מהלך אחריו ארבע אמות ומתפלל לכאורה משמע דמשום הכי אומר לאחריו מפני שצריך שיהו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל ואם היה מהלך לפניו היה מניחו לאחריו ודומה כמי שפוסק לגמרי שאין כונתו לחזור לתפלתו:

וכשיכלה הרוח אומר רבון העולמים וכו'. כ' בעל הלכות גדולות ז"ל חוזר לתפלתו ומתפלל נראה שבא להשמיענו שחוזר למקום שפסק ויש לשאול למעלה (ד' כב:) כשאמרו שאם היה מתפלל ומים שותתין לו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר אמאי לא הצריכוהו לומר יצרתנו נקבים נקבים וכו' כמו שהצריכוהו בכאן וי"ל דלא דמי דהתם כשמים שותתין על ברכיו איגליא מילתא דפושע הוא מעיקרא דנצרך היה לנקביו מתחלה ולא בדק וברכה זו תקנוה לאונס דמש"ה אמרינן בה גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתנו להודיע שאנוס היה ואין היכולת בידו ולפיכך בדבר שהוא בידו והוא פשע בנפשו אינו יכול לאמרו אבל הכא שהוא אנוס שזה אונס מצוי ואין אדם יכול ליזהר ממנו התקינו לאומרה:

עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים אשר לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. כלומר כיון שעושה הדבר בעבירה נמצא שלא יהיו החוקים והמשפטים טובים ולא יחיו בהם:

רב אדא בר אהבה אמר כי דבר ה' בזה וכו'. וא"ת ר' יהושע בן לוי למה לא היה סובר כרב אדא והלא אמרו בפ' חלק כל האומר דבר תורה במבואות המטונפות עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' והתם הוא לדברי הכל וי"ל דרבי יהושע סבירא ליה דודאי כשמתחיל לקרוא במבואות המטונפות עונשו גדול כל כך אבל הכא שהתחיל מתחילה במקום שלא היה שם טינוף אלא שאינו רוצה לפסוק היה סובר שאין העונש חמור כל כך:

רב אמר הוי מושכי העון. כלומר דרך בני העולם שעושים העבירות להנאת עצמן וזה עושה עבירה לחנם שהוא חושב שעושה מצוה בקריאה ועושה עבירה שמבזה את התורה באותה קריאה ועל כן אמר הוי מושכי העון בחנם: