רבינו יונה על ברכות יב.

מתני' בעל קרי מהרהר כו'. כלומר מי שראה קרי ולא טבל והגיע זמן ק"ש כיון שק"ש מן התורה מהרהר אותה בלבו בלא חיתוך שפתים כלל. ובגמ' (דף כ:) פליגי רבינא ורב חסדא דרבינא אמר דהרהור כדבור דמי ויוצא בהרהור ורב חסדא אמר דהרהור לאו כדבור דמי ומקשי' התם לרבינא דאמר דהרהור כדבור דמי א"כ למה התירו ההרהור כמו שהדבור אסור כך היה לנו לאסור ההרהור כיון שדינן שוה ומתרצין כדאשכחן בסיני כלומר אע"פ שיוצא מק"ש בהרהור כמו בדבור ודיניהן שוה זה כזה אפילו הכי לענין הטהרה אין דיניהן שוה שלא נחוש אלא לדבור שכן מצינו בסיני שבעל קרי נאסר שם דכתיב והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ולא נאסר שם אלא הדבור כדילפינן (במכילתין כב.) מדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב והידיעה א"א אלא בדבור וכי היכי דהתם לא הזהיר בטהרה אלא לענין הדבור ה"נ לא נחוש אלא לדבור אבל בהרהור מותר תו מקשינן התם לרב חסדא דאמר דהרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר שהרי אין ההרהור מועיל לו כיון שאינו יוצא כמו בדבור ומהדרינן כדי שלא יהו כל ישראל עסוקין והוא יושב בטל ולפיכך אמרו שיהרהר במה שהצבור עסוקים ואע"פ שאינו יוצא ידי חובה ולענין פסק הלכה נקטינן כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי דסוגייא דגמרא כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל והביא ראיה לדבריהם מדאמרינן במסכת שבת פרק שואל (דף קנ.) ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ומקשי' עלה והאמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא כלומר היאך אתה מחלק בין דבור להרהור שהרי אנו רואין בבית המרחץ ובבית הכסא שניהם שוין וכמו שהדבור אסור כך ההרהור אסור ג"כ ומשני התם משום והיה מחנך קדוש כלומר כשאסר ר' יוחנן ההרהור כמו הדיבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד שבפרשת ושבת וכסית את צאתך כתיב והיה מחנך קדוש מש"ה החמירו בו ואמרו שהרהור אסור והנה נראה מכאן בפירוש שלא אמר הרהור כדבור אלא גבי ענין זה בלבד משום דכתיב והיה מחנך קדוש אבל בשאר מילי הרהור לאו כדבור דמי ומהכא שמעינן דמאי דאמר לעיל (דף טו:) אם בירך ברה"מ בלבו יצא אינו ר"ל בהרהור אלא בחיתוך שפתים אלא שלא היה משמיע לאזנו דאי בהרהור הלב בלחוד ודאי לא יצא כדכתבינן התם (סי' מב):

ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. כלומר אינו מהרהר בברכות דבק"ש שהוא מן התורה הצריכוהו להרהר אבל בברכות שאינן אלא מדרבנן לא ואי אפשר לפרש אינו מברך בפה שאם כן היה נראה שבפה אינו מברך אבל מהרהר בלבו ונמצא שאין חילוק בין ק"ש לברכות אלא ודאי רוצה לומר שאע"פ שמהרהר בק"ש אינו מהרהר בברכותיה:

ועל המזון מברך לאחריו. כלומר מהרהר אחריו מפני שהוא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וגו' אבל אינו מהרהר לפניו שאותה ברכה אינה אלא מדרבנן כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה:

רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. כלומר בפה ור' יהודה בתרתי פליגי בהדי רבנן חדא בברכות דת"ק אומר שאין ק"ש והברכות שוות ומהרהר על ק"ש ולא על הברכות ורבי יהודה אומר דדינם שוה ופליג עליה באידך דתנא קמא היה אומר מהרהר והוא היה אומר דאפי' הברכות מוציא בפה כ"ש ק"ש עצמה ואע"פ שהיה אומר ר' יהודה שק"ש וברכותיה מוציא בשפתיו מודה הוא דבשאר דברי תורה אין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם ולא התיר ר' יהודה אלא אלו וכיוצא בהם שאינו צריך להעמיק בהם והכי משמע בגמ' בהדיא דגרסי' התם (במכילתין כב) עשאן ר"י כהלכות דרך ארץ פי' מס' דרך ארץ שאין בה אלא הלכות פשוטות מענין דרך ארץ דאלמא משמע דבכיוצא בה בלבד התיר ר"י ובירושלמי מפרש בענין אחר דפלוגתא דרבנן ור"י לא הוי בק"ש דבק"ש מודו כ"ע שמוציא בשפתיו כיון שהוא מן התורה אבל נחלקו בברכות דרבנן סבירא להו דבעל קרי מהרהר בלבו בברכות אבל אינו מברך בפה לפניה ולאחריה ור"י ס"ל דמברך לפניה ולאחריה כלומר דאפי' הברכות מוציא בשפתיו וזה הפירוש היה נראה אלא שהגמרא שלנו אינה הולכת על דרך זה כלל דבגמ' בהדיא משמע שנחלקו בק"ש עצמה דאמרי' התם ולמה התירו להרהר לכתחלה והרי תפלה שלא התירו להרהר ומשני (ריש דף כא) שאני תפלה דלית בה מלכות שמים ומקשינן והרי בהמ"ז דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו כלומר היאך אתה אומר שמפני שיש בק"ש מלכות שמים התירו יותר שהרי אנו רואין שאפי' בבהמ"ז שאין בה מלכות שמים התירו ומהדרינן אלא ק"ש ובהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן הנה למדנו בפי' דבק"ש שהיא מדאורייתא נחלקו כדכתבינן לעיל מפי מורי הרב נר"ו: