רבינו יהונתן מלוניל על עירובין ז:

חוץ מן המים ומלח. דלאו פרי מפרי הוא ולא גידולי קרקע כדאשכחן בבשר ויין:

והנודר מן המזון מפרש בגמ' [דף ל.] לא שאמר יאסר עלי מזון דודאי לא מיקרי מזון אלא חמשת המינין דהן מין דגן דזייני וסעדי אלא כגון שאמר יאסר עלי כל דבר המשביע אפי' לפי שעה וכל מילי זייני לפי שעה חוץ מן המים ומן המלח:

מערבין לנזיר. בין עירובי תחומין בין עירובי חצרות:

ביין. בשתי רביעיות של לוג יין כדלקמן [דף כט.] דאע"ג דלדידיה לא חזי חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחרים שרו ליה רבנן ולישראל נמי בתרומה דהא חזי לכהן:

סומכוס אומר בחולין ולא בתרומה. דמידי דחזי ליה בעינן ותרומה לא חזיא [דף ל:] ליה בשום ענין שאם ישאל עליו לחכם כלומר שטעה בתורם מזה על זה אפ"ה אסורה ליה שהרי טבל הוא ואין מערבין בטבל דהא לא חזיא ליה אבל נזיר ביין לא פליג סומכוס דהא אי בעי מיתשל על נדריה:

ולכהן בבית הפרס. מערבין לכהן בתרומה [דף לא.] ומניחו במקום שנחרש בו קבר ומיירי בתרומה שלא הוכשרה אם היא תרומת פירות או תרומת דגן שנילושה במי פירות ואינה יכולה לקבל טומאה ואע"ג דבעינן דוכתא דליהוי איהו מצי למיזל ולמשקליה ולמיכליה התם וקני שביתה בההיא דוכתא למיהוי כאילו שכב שם בבית הפרס אפ"ה שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר ליכנס ע"י ניפוח דאמרי' [דף ל:] מנפח אדם בבית הפרס והולך כלומר שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע:

אבל אין מניחין עירובי תחומין לכהן בבית הקברות. ואפילו יהיה חולין לפי שאינו יכול ליכנס לשם ואם [תאמר והא] אפשר ליכנס בשידה תיבה ומגדל גדולים שמחזיקין מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דלא מקבלי טומאה דילפי' משק האמור בפ' מדין מה שק מיטלטל מלא וריקן ואינו נקבע אף כל מי שמיטלטל מלא וריקן ואינו נקבע יצאו אלו שאם יטלטל אדם אותם מלאים ישברו אפילו הכי אין מערבין לו [שם] דסבירא ליה אהל זרוק לאו שמיה אהל כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים וכיון שאין בין הטומאה והשידה והתיבה פותח טפח מיקרי טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע ור' יהודה פליג ואמר דמערבין בבית הקברות דסבירא ליה אוהל אע"פ שהוא זרוק שמיה אהל ואינה בוקעת ומגינה בפני הטומאה אע"ג דחזינן בבית שהוא מלא עפר וצרורות במסכת סוכה שמביאה לשם אגב גררא ואמרינן שהכלים העומדים על הגג טמאין לא דמי דהתם כיון שאין חלל טפח בבית אין שם אהל כלל אלא כקבר חשבינן ליה לבית אבל בשידה תיבה ומגדל שיש לו חלל גדול אע"פ שאין בינו ובין הטומאה טפח מגינה ומגינה ואם תאמר היאך יקחנה מעל הקבר שאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר מתרץ בגמרא שיכול להביא אצלו בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואינן יכולין להביא אצלו טומאה כיון שאין ברחבן טפח ואפי' יהיה לו רוחב טפח מצד אחד אם יהפכנו לאותו צד שהוא פחות מטפח אינו מביא את הטומאה לכהן האוחז אותו בידו:

גמ' אמר ר' יוחנן אין למדין מן וכו'. כלומר אין לסמוך על לשון המשנה שכולל כלל גדול לדברים רבים יחד שאינו חש התנא לפרט הכל והולך אחר הרוב ואע"פ שנאמר בו חוץ דמשמע שדקדק בדבר שלא הוציא מכלל אלא אלו בלבד:

אבל מים ומלח כאחת מערבין. שדרך העולם לעשות ממנו כמין הילמי דתנן במסכת שבת בפ' (בתרא) [שמונה שרצים] [דף קח:] שטובלין בו כדרך שטובלין במורייס הלחם או הבשר ללפת בו הפת:

לפסול את הגויה בכחצי פרס. אע"פ שאין אוכלין טמאין מטמאין אדם במגע אפי' הכי אם אכיל מינייהו חצי פרם דהיינו שתי ביצים נפסל גופו מלאכול בתרומה כדתניא בפרקא דלקמן [דף פב:] וחצי חציה לפסול בה את הגויה חציה היינו פרס שהוא לשון פרוסה שנחתכה לשנים והם ארבע ביצים שהככר השלם יהיה שמונה ביצים וחצי חציה דהיינו חצי פרס הם שתי ביצים ואם אכל בין מלחם ובשר ופירות טמאים שיעור חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה:

וכמזון שתי סעודות לעירוב אע"פ שאינם ממין אחד:

וכן כביצה. בין כל אלו המינין מאוכלין טמאין יטמאו אוכלין טהורין אם יגעו בהם:

עד דאיכא סעודה מהאי וכו'. כלומר בעינן שתהא הסעודה אחת כולה ממין אחד והשניה ממין אחר אבל משלשת מינין לא יצטרפו:

אמר ליה רבא אפי' למחצה לשליש ולרביע. ואפי' ממינין הרבה מצטרפין וכן לעירוב:

עוכלא. שמינית של ליטרא מתבלין כגון מפלפלין וכמון והדומה להן שכך צריך לתבל שתי סעודות של בשר. וליטרא ירק. לשתי סעודות צריך ליטרא ירק ללפת בו את הפת:

וכן עשר האגוזים. חמשה אגוזים לכל סעודה וסעודה:

יין כדי לאכול בו. מוקים לה לקמן ביין מבושל שטובל בו פתו:

בשתי רביעיות. דהיינו חצי לוג לפי שיש בלוג ארבעה רביעיות:

דלא איבצול זרתא. שלא גדלו להיות ארוכים כזרת שבעוד שהם כל כך קטנים מזיק לאדם הלחות שבו ונקרא בלשון חכמים נחש:

כל שהוא לפתן כדי לאכול בו. לא ממש שתי סעודות דתיהוי כולה סעודתא מההוא מידי בעינן אלא כל מידי לפום חשיבותיה אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו את הפת בעינן שיהא בו כדי ללפת שתי סעודות ואם דבר הרגיל להביא בקנוח סעודה הוא שיעורה בכדי שאדם רגיל להביא בקינוח שתי סעודות:

כדי לאכול ממנו. ממש שתי סעודות:

סיני אמר שתים רב יוסף נקרא סיני (ברכות סד.) לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות ומסודרין בפיו כאילו קבלם מהר סיני מפי משה רבינו: