רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כט:

רבי אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ארבע אמות וכו'. ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר והוא קמור במשך ארבע אמות ברשות הרבים מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד"א בחפיריו יש שיעור לבלע בהם סאתים ממים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעו"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' איסורא [דרבנן] ליכא הכא דלאו לרשות הרבים זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחלה:

לא ישפוך ע"פ הביב. כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור דכיון דבגופיה קא שפיך גלה דעתו שכוונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לרה"ר אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב:

החצר והאכסדרה מצטרפין לד' אמות. ואין צריך לעוקה כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרה ונבלעים השופכים במקומם ואין מתקלקלין במים כיון שרחבם ארבע אמות:

וכן שני דיוטות זו כנגד זו למי שגורס וכן מתפרש הכי כי על ענין צירוף קאי דקאמר לעיל מיניה החצר והאכסדרה מצטרפין זה עם זה וקאמר כמו כן דשתי דיוטות שלפני עלייה ופתח אחד של עלייה (סתומה) [פתוחה] אל הדיוטא האחת ופתחה השני פתוחה אל הדיוטא השניה ובשתיהן ד' אמות נמצא שיש לעלייה ההיא ד' אמות ריוח מלמטה אע"פ שאינן במקום א' אלא בשני מקומות קמ"ל מתניתין זו דמצטרפין כיון שהן זו כנגד זו ואינן זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהן בשבת ואינן צריכין לעוקה כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רכה שמתבלע בה המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או [שהם] זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע"פ שיש בין שתיהן ריוח ד' אמות לפי שאין תשמישתן נוחין מזו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לרשות הרבים ומשום הכי מצרכינן להו עוקה כגון עריבה מעץ או גיסטרא חבית שנשברה מחזקת סאתים:

מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו וכו'. עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד' אמות שצריכה עוקה ואם עשה אחד עוקה לתשמיש ביתו והאחר לא עשה את שעשה עוקה מותר ואת שלא עשה עוקה אסור לשפכם בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חבירו ולא מפני שרבו המים שהן כד' סאין בין שתיהן והעוקה אינה מחזקת אלא סאתים דהא תניא בתוספתא [פ"ו] עוקה גזוזטרא בריכה ועריבה אע"פ שנתמלאה מים מע"ש שופכין לתוכה מים בשבת כמו שפירשנו למעלה דכיון שתקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח והוא בעצמו ישפכם לרה"ר תו לא גזרינן הכא נמי אע"פ שהם שני בעלי בתים סגי להו בעוקה אחת אלא משום הכי אסור אותו שלא עשה עוקה דמיירי שלא עירב עם חברו בעל העוקה ואי שרית ליה לשפוך שופכין שלו בתוך ביתו ויתגלגלו וירדו לעוקת חברו שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חברו וקא מטלטל מאני דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל אם עירבו מותר אע"פ שמסתפקין בין שניהם ארבע סאין והעוקה אינה מחזקת אלא סאתים:

גמ' מאי טעמא. אחצר פחותה מד' אמות קאי דמשמע הא ארבע אמות שרי מאי טעמא:

אדם רוצה לזלפן. שראויה היא לזלף ולהרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' לקמן בברייתא וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו:

פחות מד' אמות. אינה ראויה לזלף ושופכן וכי נפקא מיקיימא מחשבתו וגזרו בה רבנן דילמא אתי למישרי זריקה בהדיא לרשות הרבים:

תיימי מיא. בד' אמות ראוין ליבלע סאתים מים הלכך אי נמי נפקי לבר לא מיתקיימא מחשבתו:

דאריך וקטין. כגון שישנה שמונה אמות על שתים דאיכא קרקע כשיעור ארבע אמות מרובעות ויש מקום ליבלע סאתים מים אבל לזלף אינה ראויה לדעת רבה אסור לשפוך בלא עוקה לר' זירא לא בעי עוקה ובין למר ובין למר ד' אמות דמתני' באורך וברוחב קא משמע:

פיסקא בד"א. דצריך עוקה כדי שיבלעו במקומה:

בימות החמה. שאין חצרו מטונפת ומתרצה שיצאו לחוץ:

אבל בימות הגשמים. דלא איכפת ליה דליפקו לבראי דהא בלאו הכי חצרו מטונפת ועומדת מפני הגשמים:

מאי איכא למימר שמא יאמרו צנורו של פלוני וכו'. כלומר אי משום שיאמרו צנורו של פלוני מקלח מים ואתי למימר דשרי לזרוק בהדיא לרה"ר דמה לי בצנור מה לי לרה"ר ממש דהא נמי להכי קא מיכוין ומשני להא ליכא למיחש דסתם צנורות בימות הגשמים מקלחין הן ואמרי גשמים נינהו אבל גבי ביב בימות החמה אע"ג דיש בו שיעור ואדם רוצה שיבלעו במקומם איכא למיחש לשמא יאמרו וכו':

מחזיק סאה. העוקה נותנין לו רשות להסתפק ולשפוך סאה שהרי רוצה שיבלעו מים במקומם:

התם למאי ניחוש. ליה א"נ אתי למיעבד סאתים לא איכפת לן דהוא גופיה לא יליף מיניה חורבא למימר כי היכי דשרי לשפוך בעוקה זו כדי לצאת לחוץ הכי נמי שרי למשדינהו לבראי דהא לא מיתקיימא מחשבתו ולא ניחא ליה דליפקו דהא חצרו מיקלקלא וקיימא ואי משום שמא יאמרו הרואים הרי צנור של פלוני מקלח וסבורין שהוא מכוין לכך סתם צנורות בימות הגשמים וכו'. מיהו לכתחלה לא שרינן ליה טפי משיעוריה:

אמר אביי הלכך. כיון דליכא למיחש מידי אפי' כור וכוריים קא שרי תנא בברייתא:

אבל עירבו. דליכא למיחש דילמא אתי לטלטולי מאני דבתים בחצר דהא לא איכפת לן מותרין לשפוך אותן שלא עשו עוקה לאותה דיוטא שעשו עוקה ולא קפדינן אנפישא דמיא כלומר דהא אינה מחזקת אלא סאתים והשתא קא שדו בה שני בעלי בתים כל אחד ואחד סאתים דהיינו ארבע סאין שהרי שנינו שאע"פ שנתמלאת העוקה מבעו"י שופך ושונה ואינו נמנע לפי שכוונתו שיתבלעו במקומן בקרקע הלכך כי שפיך אדעתא דליבלע בדוכתייהו קא שפיך ואי נפקי לבר לאו מחשבתו להכי הואי ולא נתקיימה מחשבתו ואיסורא ממש ליכא דהא ברשות היחיד קא שפיך:

סליקו להו כיצד משתתפין