רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כח.

גמ' ת"ר אנשי חצר ואנשי עליה ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו:

בעשרה התחתונים. מכותל הבתים שבחצר אם היה נסר נתון על גבי יתידות היוצאות מן הכותל והנסר רחבו ארבעה אנשי חצר משתמשין בעשרה התחתונים דלדידהו הוי בנחת ולבני עלייה בשלשול:

בעשרה העליונים. הסמוכין לעלייה אנשי עלייה משתמשין בו שסמוכין הם לעלייה והוי לדידהו בנחת ולבני חצר בזריקה אבל בנסר נתון בין עשרה האמצעים שניהם אסורין בו דהוה לזה בזריקה ולזה בשלשול ורשות שניהם שולטת בהם:

מתני' הנותן את עירובו בבית שער וכו'. בעירובי חצרות קאמר שמשפטם להיות מונחים בבית אחד מבתי החצר שהרי נעשה להתיר הבתים זה עם זה אבל בית שער אע"פ שיש להן ארבע מחיצות כיון שרבים עוברין לבתיהם דרך שם אין עליהם תורת בית אלא תורת חצר:

והדר שם אינו אוסר. הדר שם בבית שער שבחצר אינו אוסר על בעל החצר ואין צריך שיתן חלקו בעירוב דהא לאו דירה היא כלל:

בית התבן וכו'. אבל אם הניח עירובי חצירות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן או בהמותיו הרי זה עירוב שהרי ראויה לדירה הוא ובית מיקרי:

והדר שם. בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפילו הכי בית מיקרי לכל דבר ומי שאוכל שם אוסר על בני חצר אע"פ שאינו ישן ושוכב שם דמקום פיתא גורם [דף עג.] והכי הלכתא:

רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר. רוצה לומר יש לך בית קבוע בארבע מחיצות ואין רגל אחר דורסתו ואפילו הכי אינו אוסר מי שהוא דר בו כגון השוכר בית בחצר מבעל הבית שבחצר ויש לו למשכיר תפיסת יד באותו בית כגון שמצניע לשם סחורתו או מטלטליו שאין ניטלין בשבת אינו אוסר עליו בחצר מפני שהוא נראה כאכסנאי הואיל ועדיין יש לו תפיסה באותו בית שלא עקר עצמו משם אבל אם היו לו לבעה"ב כלים הנטלין בשבת אינו נקרא תפיסה שהרי יכול ליטלם בשבת ואין לו תפיסה שם כלל נמצא שכולה לשוכר הוא ולא למשכיר ומילתיה דרבי יהודה דברי הכל היא ואין חולק עליו ויש מן הרבנים שאומרים כי מה שאמרנו שאינו אוסר ה"מ כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים והוא שוכן באחד מהן ויש לו תפיסת יד בכולן שאינן אוסרין עליו משום דדמו לאחין השותפין [דף עב:] שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם שאין צריכין עירוב כל אחד ואחד וה"מ בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין עירוב בכל אחד ואחד מגו דאסרי הני הני נמי אסרי והכא נמי כך אנו דנין בו דיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו עליו הוא דאינו אוסר אבל על האחרים אוסר הא למדנו שאם יש שם דיורין אחרים אוסר עליהן וצריך לערב עמהן ואע"פ שבעל הבית [עירב] עמהם נמצא שכולם צריכין לערב בזמן שיש שם אחרים בחצר:

גמ' משום עירוב. עירובי חצרות להתיר הבתים מזו לזו:

משום. שתוף שתופי מבואות שלא יאסרו החצרות זו על זו תשמיש המבוי המשותף ביניהם:

ולא פליגי כאן שמסובין בבית. סומכין עליו משום עירוב לפי שעירובי חצרות משום דירות הוא דמערב להו לבית דירה כאילו כל בני הבתים דרין בו הלכך אי לא חזי לדירה לא מצי למישרי אבל שתוף לאו משום דירה דהא לאו בתים שייכי בה אלא חצרות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר והוא הדין שגם מסובין בבית יכולין לעשות ממנו שתופי מבואות אבל מסובין בחצר אי אפשר להיות משום עירובי חצרות:

דתניא עירובי חצרות בבית שבחצר. כלומר שני דברים בא ללמד. בבית. למעוטי בית שער ואכסדרה ומרפסת וחצרות ומבוי. שבחצר. למעוטי בית שבחצר אחרת:

שתופי מבואות בחצר שבמבוי. בחצר לרבויי נמי בחצר וכל שכן בית שהוא שמור. שבמבוי. לאפוקי חצר שאינה פתוחה למבוי זה לפי שלזכר נעשה שידעו שאין מטלטלין במבוי אלא בשתוף דאע"ג דשתופי מבוי ראוי לעשותו מיין אבל בפת כולי עלמא לא פליגי דיוצא בו:

כגון יתד של מחרישה. אפי' אין לו לבעל הבית כלי חשוב אצל זה אלא יתד של מחרישה בלע"ז קבילי"א הוי תפיסת יד:

דבר הניטל בשבת. אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה לברא:

יש לו טבל. שאינו ראוי לטלטל כל זמן שאינו מתוקן ותנן (ביצה לו:) אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט:

עששית. של ברזל חתיכות גדולות שאין בהן תורת כלי שאם היו שפודין של מתכת אע"ג דמלאכתו לאיסור הוא הא קי"ל (שבת קכד.) דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר לטלטלו:

מתני' המניח את ביתו והלך וכו' הרי זה אוסר. דס"ל לר"מ דדירה בלא בעלים שמה דירה ור' יהודה ס"ל דלא שמה דירה ור' יוסי נמי ס"ל דלא שמה דירה מיהו נכרי אוסר שמא יבא בשבת ור"ש ס"ל דדירה בלא בעלים לא שמה דירה וכיון שהלך לשבות אצל בתו שבאותה העיר כבר נואש מבית דירה שיש לו בחצר זה וכיון שחשב וסלק עצמו משם שוב לא ימלך מזה ולא יחזור בו (צפניה ג׳:י״ג) דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגו' אבל עכו"ם אוסר שיחזור בו דכתיב (תהילים קמ״ד:ח׳) אשר פיהם דבר שוא ודוקא נמי בישראל אצל בתו שאינו ירא מבעלה אפי' יכעוס עמו כי האשה עיקר הבית אבל הלך לשבות אצל בנו אסור שלא סילק דעתו משוב לביתו בשבת עצמו מפני שהיה מתיירא מתגרת אשת בנו:

גמ' דוקא בתו. דעביד איניש דדייר אצל חתנו:

אבל בנו. אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור עם כלתו שמא תתקוטט ויצא:

כלבא. זכר:

גורייתא. כלבתא נקבה כגון כלתו:

מתני' בור שבין שתי חצרות וכו'. עומד בעובי הכותל המפסיק ביניהם חציו בזו וחציו בזו:

אין ממלאין ממנו בשבת. לפי שזה ממלא מרשות חבירו אא"כ עשו לבור מחיצה:

בין מלמטן. תחת המים ואע"פ שאין יוצאין קני מחיצה חוץ מן המים אלא טפח:

בין מתוך אוגנו. אע"פ שאינה סמוכה למים אלא רחוקה מאד כלומר באמצע הבור או סמוך לפי הבור ובלבד שתהא בתוך אוגני הבור שתראה כהפסקה ורשב"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגנו דקא שרי תנא קמא ב"ה הוא ולא ב"ש ור' יהודה פליג ואמר דכיון דס"ל דמחיצה תלויה מתרת במים לא בעי' שתכנס המחיצה בתוך אוגני הבור ואע"פ שהיא למעלה מחוליית הבור שאינה נוגעת כלל לחוליית הבור מועיל דזהו כותל המפסקת בין החצרות אע"פ שהוא גבוה מאד מחוליית הבור ורוחב הבור יותר מעובי הכותל ונשאר מרוח הבור מצד זה וכן מרוח השני ומסתמא רוחב הכותל ד' טפחים ואמרינן קורה ארבעה מתרת במים אע"פ שאינה מתרת (בחודה) [בחורבה] וא"ת למה לי ד' אפילו בפחות נמי תשתרי שהרי אין אנו קפדים בעירבוב המים מתרץ בגמרא אף על פי שאין אנו חוששין למים המתערבין צריכין אנו לחוש שלא ילך הדלי לחלק חבירו וקים לרבנן דאין דלי מהלך יותר מד' טפחים ובשאר מחיצות של קנים שאינן רחבות קבעינן בגמרא שצריך לשקוע ראשי הקנים תחת המים טפח כדי שלא יעבור הדלי לחלק חבירו: