רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כז.

חלון כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית. משלו ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן באידך פירקין [דף עט:] גבי שתופי מבואות ואומר אח"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ארבעת אלפים:

לילך לבית האבל ולבית המשתה. ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין בפת כי אם ברגל או לדבר מצוה ואף על פי שלא נודע לבני העיר שזה עירב עליהן מבעוד יום ואע"פ שלא הסכימו על עירובו אלא משחשכה אמרינן יש ברירה כלומר אמרינן כיון שנתרצה עכשיו איגלאי מילתא למפרע שקודם זמן קניית העירוב דעתו היה כן ודוקא כשהודיעם מבעוד יום שאם לא הודיעם שעירב עליהם אלא משחשכה היאך יתכן לומר בו ברירה הא לא ידע דהוה עירוב בעולם והאי כל שקבל עליו מבעו"י מתרץ בגמרא דהכי קתני וכל מי שהודיעוהו מבעו"י אע"ג [שלא] קבל בודאי עליו [אלא] משחשכה מותר לילך דאמרינן ברירה:

משחשכה אסור. כלומר אם לא הודיעם אלא משחשכה אסור לסמוך עליו שאין מערבין עירובי תחומין משתחשך דהא ליכא למימר ברירה בדבר שלא היה יודע כלל:

גמ' א"ר יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה. כלומר לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום בעירוב של פת אלא לדבר מצוה שהקילו על העשיר שלא יערב ברגליו אבל לדבר הרשות צריך שיערב ברגליו וישבות הוא בעצמו בשעת קניית העירוב:

מהו דתימא אורחא דמילתא קתני. שאין דרך העולם שיניח אדם את ביתו וילך לשבות בעיר אחרת אלא משום מצוה ולעולם אפי' לדבר הרשות יהא מותר לערב בפת קמ"ל רב יוסף דמשום דוקא נקט להו:

קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. כלומר באותן שתי סעודות של האם סגי לשניהם דכגוף אחד דמי ובגמ' מוקים לה להאי מילתא בדליתיה לאבוה במתא והבן עד בן שש שנים צריך לאמו ויוצא בעירוב אמו אבל אי איתיה לאבוה במתא אינו צריך לאמו מבן ד' שנים ולמעלה:

בין מדעתן. בסתמא:

בין שלא מדעתן. אע"ג דאמרי לא דהא ברשות אביהן הן אבל באשה והדומה לה כגון בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים מדעתן דהיינו בסתמא די אבל אמרו לא לא מהני עירובן כלל ואי עירבו הן לעצמן ועירב רבן עליהן יוצאין בשל עצמן דכיון שעירבו אין לך מיחוי גדול מזה:

מתני' וכמה שיעורו כו'. מזון שתי סעודות לכל אחד ואתד מהרוצין לילך שם דכיון שיש לו שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום נראה לכל שעקר דעתו מן העיר ושובת שם במקום סעודתו ובמשנה זו לא פירש אלא שיעור כשהוא מערב בפת אבל ביין לא פירש אע"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית אבל בברייתא מפורש בפרק בכל מערבין וכו' ואומר שם שבשתי רביעיות סגי ומשאר מינין דבר שהוא נעשה לשבוע ממנו בעינן שתי סעודות ודבר העשוי ללפת את הפת בעי' ממנו שיעור ללפת ממנו שיעור שתי סעודות ואע"פ שאין דרך לאכול לפתן בלא לחם אפ"ה הקילו חכמים בעירובי תחומין דסגי ליה בלפתן לבדו דכיון שגילה דעתו ועשה מעשה סגי בכך:

מזונו לחול. שאין צריך כל כך כמו שאוכל בשבת שאוכל לפתן ורווחא לבסומי שכיחא אבל בחול שאינו אוכל לפתן ממעט בלחם:

ר' יהודה סבר אדרבה בשבת אוכל מעט מפת לפי שהוא ממלא בטנו מתבשיל ומיני מתיקה:

וזה וזה. בין ר' מאיר ור' יהודה שניהם מתכוונין למעט שיעור ב' סעודות שהצריכו חכמים לעירובי תחומין וטעמייהו כדפרישית:

מככר בפונדיון. ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון שהוא חלק שנים עשר בדינר העשוי מסאה שנלקחה ברביעית של סלע דהיינו דינר שהרי נקט מארבע סאין בסלע [והסאה שש קבין שהם י"ב חצאי קבין הרי מגיע חצי קב לפונדיון] ובאותו ככר שהוא חצי קב מששה קבין לסאה יש בו שתי סעודות נמצא שבקב ליכא אלא ד' סעודות ובברייתא תני ר' יוחנן בן ברוקה ששמנה סעודות יש בקב ומתרץ בגמ' ששיעור תנא דמתני' לאו שיער אלא אחר שנטל החנוני מחצית הסאה בשכר טרחו ובשכר העצים שקנה לאפות אותו ואידי ואידי חד שיעורא נמצא ככר בפונדיון רובע הקב הוא ולא חצי קב וקיימא לן קב ארבעה לוגין ולוג ששה בצים נמצא שעשרים וארבע ביצים יש בקב ורביעיתו הוא שש ביצים ובשש [ביצים] יש שתי סעודות שלש בצים לסעודה וזהו חציה לבית המנוגע דהיינו שלש ביצים וחצי חציה לפסול בה את הגויה זהו ביצה ומחצה ורבי שמעון מיעט בשיעור ואמר שתשע סעודות יש בקב ודי לעירוב בשתי ידות של ככר שעשה מן הקב שלשה ככרות כמוהו נמצא ככר השלמת שלישית הקב וחולקים אותה לג' חלקים ובשני חלקים יש שתי סעודות שהן שמנה ביצים בין השלש סעודות ובסעודה האחת שתי ביצים ומחצה ועוד משהו:

חציה לבית המנוגע. סתמא היא והכי קאמר חצי ככר השלמה ששיערו בו את העירוב בין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים שעליו מאותו שהוא נכנס שם צריך שישהה שם שיעור אכילה כזו שאע"פ שהאיש שנכנס שם טמא הוא מיד אבל מלבושיו שהוא לובש אותן אינן טמאין שאע"פ שהוא נוגע אותם אין להם אלא טומאת ערב שהם עצמן נקראין ראשונים ואינם עושין אלא שני ולא ראשון אבל כששוהה שם שיעור אכילה טמאים הבגדים טומאת שבעה ונקראין גם הם אב הטומאה ועושין ראשון ושני שאם לא היה לובשן אלא מכניסן על כתיפו היו טמאים מיד טומאת שבעה כמו האדם המכניסן וגזירת הכתוב הוא שבדרך מלבוש לא יהא אב הטומאה אלא אם שהוא ישהה בבית המנוגע שיעור אכילה דכתיב (ויקרא י״ד:מ״ו) והבא אל הבית יטמא אע"פ שלא [ישהה] שיעור אכילה שם וכתיב (שם) והאוכל בבית יטמא דמשמע דבעינן שיעור אכילה ולא קשיא כאן לאדם כאן לבגדים שלובש וקמ"ל מתניתין שאע"פ שלא אכל אלא חצי ככר זו הרי זו כדי אכילה ואע"ג דלרבי שמעון לענין עירוב הוי ככר שלש סעודות וליכא אפילו ג' ביצים ובבית המנוגע בעי סעודה של ארבע בצים לא קשיא התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו להקל אבל שיעור סעודות. אכילה קים להו לרבנן הכי דבעינן שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו והוא פרס שאנו אומרים בכולה תלמודא על שם ששיערוה בפרוסה כלומר בחצי ככר:

לפסול את הגויה. כלומר האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה ומדרבנן היא דהא אין אוכל מטמא אדם ורבנן גזור שהאוכלן יפסל מלאכול בתרומה עד שיטבול כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) הנח לטומאת גוייה דלאו דאורייתא:

גמ' אי ר' יוחנן בן ברוקה ארבע סעודות לקבא. מפורש בפי' המשנה: