רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כב:

גמ' ש"מ מקום לינה גורם דאי הוו ישנים בבית אביהם אפי' מוליכין עירובן למקום אחר לא הוו צריכין לערוב אלא אביהם ונימא דתיהוי תיובתא דרב דאמר לקמן בשמעתין [דף עג.] מקום פיתא גורם והרי אלו אוכלין בבית אביהן:

במקבלי פרס מאביהן. ואין אוכלין על שלחנו ממש אלא שולחין להם מכל סעודות אביהם בכל יום ויום מה שיספיק להם ואוכלין בבתיהם. ולעולם מקום פיתא גורם ואע"ג דאינו מקום לינה ומקום לינה בלא מקום פיתא לא מהני כלום ואהניא להו קבלת פרס שמקבלין מאביהן שאם אין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב ובבריי' תני נמי תלמיד אצל רבו ומקבל פרס מרבו אע"פ שאוכל בביתו אינו צריך לערב אם אין דיורין אחרים בצדו וכן הדין בעבדים משום דמפר' רב טעמיה מדכתיב (דניאל ג') ודניאל בתרע מלכא כלומר כל מקום שהיה הולך היה רואה את עצמו כאילו הוא בשער המלך מפני מוראת המלך. והא דבעא מיניה אביי מרבה ה' שגבו את עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום אחר פי' לחצר אחרת לערב עמה עירוב א' לכולן או צריכין עירוב לכל א' וא' ולא סגי בא' שעירב משלו עם החצר האחרת:

א"ל עירוב אחד לכולן. דכולן ה' כיון שעירבו יחד כיחיד חשיבי ואקשי' עליה והא אחים כמי שגבו את עירובן דמי [וקתני צריכין עירוב לכל אחד וא'] שאם אין עמהן דיורין בחצראין צריכין לערב אלמא אע"ג שלא גבו כמי שגבו דמי וכשמוליכין עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן כך היה לנו לומר באחין ולמה תנן צריכין עירוב לכל אחד ואחד וסלקא דעתך אפילו כשמוליכין עירובן למקום אחר כלומר לחצר אחרת ואוקימנא כגון דאיכא דיורין אחריני בהדייהו והאי מקום אחר לאו חצר אחרת דאי הוה הכי בעירוב אחד סגי ליה אלא האי מקום אחר בבית א' מבני חצר לומר שמוליכין שם עירובן ומניחין אותו שם נמצא שיש דיורין אחרי' בחצר עצמה ואמרי' מיגו דהני אסרי הני הני נמי אסרי הני כלומר מתוך שהאחרים אוסרים [את האחין אף האחין אוסרים] זה את זה וצריכין עירוב לכל א' וא':

ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אימתי וכו'. מכלל דרישא בשיש עמהן דיורין עסקינן והאי דקתני או שאין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב כלל הוא לומר אף כשמוליכין עירובן למקום אחר אינן צריכין אלא עירוב א' לכולן ולהאי פי' משמע מה שמפורש במשנה שמשוה מוליך עירובו לחצר אחרת כמו לאותה חצר כשיש עמהן דיורין בחצר ומונח עירובן שם נראה מכאן דלאו כהלכתא הוא:

האב ובנו או הרב ותלמידו ומקבלי פרס כרבים דמו לענין שתי חצרות זו לפניס מזו ודריסת הרגל של פנימית על החיצונה ותנן במתניתין אם היו של יחידים כלומר שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואם של רבים היא ולא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אפילו עירבה חיצונה לעצמה אוסרת ואם האב ובנו עומדין בפנימית אם כרבים הם צריכין לערב עם החיצונה ואם כיחידים הם אינן צריכין לערב עם החיצונה:

בי רב דכרכי ריפתא בבאגא. פי' בבית אושפיזא בבקעה:

ואתו ונייחי בבי רב. כלומר הולכים וישנים בבי רב שהיה בתוך אלפים אמה:

כי משחינן להו פי' כשמודדין להם את תחומן מבי רב דהוה מקום לינה או מבאגא דהוה מקום פיתא:

צריכין לערב. היכא דליכא דיורין אחרים עמהם ואע"ג דפשטה ממקום אחר לעיל [דף עג.] מרב בי ר' חייא ור' חייא בי ר' (אידי) [איידי] דבעי שאר בעיות בעי נמי הא:

מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה. דקי"ל אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואת"ל נמי דכיחידים דמו ה"נ חשבינן שתי חצרות אחד של אב ואחד של בן כחדא חצר ולא משתרי מבוי דידהו או דלמא אפי' הני דאין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה דהא חצרות מ"מ איתנהו ומסקנא דאזלינן הכא לקולא והכא לקולא:

מתני' חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי וכו'. ובכל חצר וחצר הרבה בעלי בתים ואוסרין זה על זה אבל חצרות אינן אוסרות זו על זו כדאמרינן [דף עו:] דכותל שבין ב' חצרות ופתח א' רצו מערבין (הרבים) רצו מערב אחד:

עירבו בחצרות. כל חצר עם בני חצרו וגם החצרות זו עם זו ועיקר עירובי חצרות בפת: