רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כג.

ולא נשתתפו במבוי. כלומר שצריכין עוד להשתתף כולן ביין כדי שלא יאסרו זה עם זה במבוי הפתוח להחצר החיצון:

מותרין בחצרות ואסורין במבוי. לפי שאין סומכין על העירוב במקום שתוף כר' מאיר דסבירא ליה בברייתא דבעינן עירוב ובעינן שתוף:

ואם נשתתפו במבוי. כלומר ואם נשתתפו נמי כלומר שעירבו ונשתתפו מותרין כאן וכאן וקא משמע לן שאע"פ שאין לכל החצרות כולן פתח לכל אחת ואחת בפני עצמה פתוח למבוי אפ"ה מיקרי שתוף:

עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי. כמשפט אבל שכח אחד מבני החצר שלא עירב בחצרו להתיר חצרו אבל בשתוף היה לו חלק מותרין כאן וכאן דאע"פ דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב ולא על עירוב במקום שתוף ה"מ כשלא נשתחף כלל [כל] החצר או שלא עירב כלל אבל השתא שגם באותו חצר שאירע בו השכחה רובם עירבו מותר לאותו ששכח עצמו לסמוך על השיתוף שנתן בו חלקו דמאי טעמא קאמר ר"מ דבעינן עירוב ובעינן שתוף משום כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות והכא דרובה של אותה חצר עירבו לא תשתכח בעבור אחד שלא עירב ויש לו לסמוך על שתופו:

שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השיתוף אבל בעירוב הפת נתנו חלקן מותרין בחצרות ואסורין במבוי דאין סומכין על עירוב במקום שתוף דתרוייהו בעינן אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בעירוב דתו לא אתי לאשתכוחי שיתוף כיון דרובם שתפו:

שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. וכשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מחצר למבוי בלא שיתוף וקא משמע לן שלא תאמר דין הוא שנחמיר בבתים לחצר לפי שהבית הוא רה"י והחצר רשות לכל בני חצר אבל חצר ומבוי ששניהם רשויות של רבים הם לא נצריכם לשתף קמ"ל דצריכין:

גמ' וטעמא מאי אר"מ בעינן עירוב ובעינן שתוף וכו'. מפורש בפירוש המשנה:

רב לא תני פתוחות זו לזו. אלא פתוחות למבוי כל אחת ואחת ולא למקום אחר וכל עירבו בחצרות דקתני במשנה עירבה חצר לעצמה קאמר ומותרין בחצרות דקתני מותרין כל בני החצר לעצמן קאמר:

בתים וחצרות פתוחות לתוכו. כלומר בתים לחצרות שני בתים לכל חצר וחצר ושתי החצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו ואע"ג דתניא לעיל [דף עג.] האב ובנו הרב ותלמידו דמבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אע"פ שאינן צריכים לערב לא דמי דהתם משום דמקבלי פרס הוא דפטרינן להו מעירוב אבל החצרות ראויות לעירוב כל אחת ואחת בפני עצמה שהרי הן פתוחות כל אחת ואחת למבוי מה שאין כן היכא שפתוחות זו לזו:

בית אחד וחצר אחת. כלומר בית אחד בפני עצמו וחצר אחת עם שני בתים:

אפילו חורבה. בית חרב מצד אחד שהיא גרועה מבית שהרי נפרצה ביותר מעשר:

ומתני' דמסייעא ליה לרב שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. נקט במבוי חצרות שהוא לשון רבים ונקט בחצר בתים לשון רבים משמע דצריך ארבע' בעלי בתים בשתי החצרות:

מבוי שצדו אחד נכרי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי. כלומר אם יש בתים אצל ביתו של זה שפתוחות לרה"ר ולא למבוי וחלונות ביניהם אין מערבין ישראל זה עם זה דרך חלונותיהם להוציא כליהם למבוי דרך פתחו של זה שפתוח למבוי והטעם משום שאסור להעשות יחיד במקום נכרי שמא ילמד ממעשיו לפיכך לא יערבו ולא ישתתפו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ויירא מן הנכרי שלא יהרגנו ויצא כי אם יערבו עמו יסמוך עליהם ויתערב שם וילמד ממעשיו:

וכן בחצר שישראל ונכרי דרין בה ובית ישראל אצל כותל ביתו של ישראל זה ולא בחצר אסור לערב דרך חלונות להוציא כליו דרך ביתו של זה לחצר ולהכי נקט חלונות שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית וצריך עיון אמאי אצטריך רב למיסר משום נכרי במבוי תיפוק ליה שהרי אין במבוי ד' בעלי בתים ואפילו הוה סבירא ליה דדירת נכרי שמה דירה:

מתני' שתי חצרות זו לפנים מזו וכו'. כלומר פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים ודריסת רגלה של פנימית בחיצונה כשרוצה ללכת ברשות הרבים ובכל חצר וחצר יש בעלי בתים רבים שאוסרין זה על זה וצריכין לערב זה עם זה בחצרן של עצמן והחצר [הפנימית אינה] צריכה לערב עם החיצונה שהרי אין דריסת חיצונה עליה ואם היא רוצה סוגרת פתחה לעצמה ומשום הכי עירבה הפנימית (מותרת) לעצמה עם בעלי בתים שבתוכה: