רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כא:

אחד שלא עירב וכו'. כגון שהיו שלשה דיורין בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב ואותו שלא עירב מבטל רשותו לא' מן המערבים ומותר דהא בהדי חבריה עירב ליה אלמא אין צריך לבטל אלא לאחד דכלהו הוו כחד ולקמן מתרץ לה דהוה אחרינא בהדיה ומית שאם היה חי צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש דאי לא עביד אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי:

ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים הדרים עמהם ועירבו או ליחיד הדר עמהן ולא עירב. לא הוא ולא הם אבל אין אחד שעירב עם אחד מבני חצרו נותן רשותו ליחיד השלישי שדר עמהן ולא עירב דכי בטיל ליה איהו רשותא אכתי איכא חבריה דאסר עליה:

ואין שנים שעירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו. כדאמר לעיל דהא אכתי אסרי אהדדי ואפילו ביטל האחד אחר כן לחבירו כדפרישית:

ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו. וקא משמע לן דאפילו אמר להם על מנת להקנות כדפרישית:

דהוה אחרינא בהדיה ומית. ומיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונעשה חצר ונטו בה איש אהלו דכי מת אין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכיון דאילו הוה אבוהון הוה אסר אינהו נמי אסרי:

מתני' מאימתי נותנין רשות בש"א מבעוד יום. אבל משתחשך שוב אינו יכול לבטל דסבירא להו לב"ש דמבטל כמערב דמי מה מערב מבעו"י מהני ולא משחשכה אף בטול רשות נמי לא יועיל אלא מבעו"י לכתחלה:

וב"ה סברי משתחשך. דלא ילפי' בטול מעירוב דהתם הוי ביה מעשה ומשום הכי אסור לעשותו תחלה בשבת אבל בטול דאמירה בעלמא הוא מה לי מבעוד יום מה לי משחשכה ובהא לא אמרינן [דף ע:] כיון שנאסר למקצת שבת אסור לכל השבת דהכי תניא בברייתא חוץ מן המבטל רשות:

מי שנתן רשותו והוציא וכו'. בישראל קא מיירי שבטל רשותו והוציא אחר כן כליו לחצר ועדיין לא החזיקו בני מבוי במבוי:

ה"ז אוסר עליהם. בין שהוציא במזיד קודם שהוציאו והחזיקו אותם שבטל להם דהדר שקליה לרשותיה ואפילו בשוגג אוסר גם כן דגזרינן [דף סח:] שוגג אטו מזיד ואסור לטלטל עוד בחצר עד שיבטל פעם אחרת:

ורבי יהודה לא גזר שוגג אטו מזיד. אבל במזיד אליבא דרבי יהודה שוב אינו יכול לבטל דכמומר דמי ליה [דף סט.] שהרי מחלל שבת בפרהסיא הוא שנושא ונותן בלא עירוב וצריך שישכרו ממנו כדין נכרי אבל אליבא דר"מ הוה סגי ליה בביטול אע"פ שמחלל שבת בפרהסיא ומכניס ומוציא בלא עירוב דכיון דעירובי חצרות דרבנן לא מיקרי מומר מחלל שבתות בפרהסיא אם נושא ונותן בלא עירוב:

בעל הבית שהיה שותף לשכניו. עם שכניו שבמבוי לשום שותפות בעלמא ולא לשם שתוף עירוב:

לזה ביין ולזה ביין. בגמרא מוקים לה דוקא בכלי אחד אבל בב' כלים לא היה מועיל ואע"ג דאמרי ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (דף מט.) דעירוב הנתון בשני כלים כשר לא דמי דהתם הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו אותו ומליוה למנא ואייתר אבל הכא דלא נגבה לשם שיתוף מבוי דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואע"פ שיין ויין הוא וראוי לערבן יחד לא היה מועיל כלום וצריכין היו לערב:

לזה ביין ולזה בשמן. דהיינו מסתמא בשני כלים צריכין לערב:

רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה וכו'. מקשינן בגמרא [דף עא.] אפי' לזה ביין ולזה בשמן ואמאי והא לא חזי לערוב כדאמרינן [דף מט.] דהחולק עירובו אינו עירוב אפילו היה נגבה לשם עירוב וכל שכן הכא דלא נגבה לשם עירוב דלא [חזי] לערוב ומתרץ דהכי קאמר ר"ש לרבנן משכחת לה דאפי' בשני כלים מועיל כגון אם היתה חצר עומדת בין שני מבואות עם מבוי זה נשתתפה ביין ועם מבוי השני נשתתפה בשמן וכיון דשני עירובין הן לא איכפת לן אם אינו דומה מין זה למין זה וכי היכי שאם היה השיתוף הזה עם זה ועם זה לשם שתופי מבואות שהיתה האמצעית מותרת להשתמש עם שניהם גם החיצונות אע"פ שאסורין זה עם זה שניהם מותרין עם האמצעי' ולא גזרינן דלמא טעו ומחזירין בחזקת כליהם כלי בני מבוי אחר דהכי אמרינן בפרק מי שהוציאוהו (דף מט.) גבי שלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי וכו' (אין) ה"נ כשנשתתפה עם מבוי זה ועם מבוי זה לשם סחורה ולא לשם שתוף מבוי מועיל השתוף ואינם צריכים השכנים דהיינו שני המבואות לערב עם הבית האמצעי פעם אחרת ואע"פ שאין השיתוף ממין אחד אבל אליבא דת"ק אפילו נשתתף האמצעי עם שני המבואות העומדים סביביו ביין ויין ואפי' לשם שיתוף של מבוי לא מהני מידי ואפילו האמצעית אסורה להוליך כלים שבחצרה למבוי ולהשתמש עם המבואות לא בזה ולא בזה כיון שעירבו החיצונים עמה ושנים החיצונים לא עירבו נעשו כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב שכולם אסורין:

גמ' אמר רב ובכלי אחד. מפורש בפי' המשנה:

מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין. דעירוב משום דירה כדאמרינן במי שהוציאוהו [דף מט.] ודירתו של אדם אינה נמשכת אלא לאחר פתו:

ומשתתפין במבוי ביין. דשתוף דמבוי אינו אלא לשתף (רשות חצרו במבוי דלא ליהוי רשות הרבים) וחצר לאו דירה הוא ולפיכך סגי ביין:

ואם רצו בפת מערבין כ"ש דחשיב טפי:

מערבין בחצרות. הפתוחות זו לזו ואע"פ שעירבו דרך פתחיהן צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לא עשו חצרות מותרות ומבוי אסור ואיפכא נמי מבוי מותר וחצרות אסורות דאין סומכין על עירוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בתי חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תשתכח תורת עירוב או תשתכח תורת שתוף:

וחכ"א מערבין או משתתפין אם לא עירבה כל חצר לעצמה אבל נשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצרות זו עם זו שתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך הפתחים כדתנן [דף עג:] שהמבוי לחצרות כחצר לבתים מה עירוב החצר משוי לבתים חדא אף שתוף המבוי משוי חצרות חדא:

הלכה מנהג נהגו מפורש בתעניות בפ' בתרא (דף כו:) ומייתינן ליה בריש פירקין [באלפסי סוס"י תרל"ב] ולדעת ר' יוחנן צ"ע פשיטא דלא מחינא בידיה אם רצה לערב ולהשתתף וי"ל דצריך לאשמועינן דלא הויא ברכה לבטלה אע"ג דרבים פליגי ואמרי דסגי בחד: