רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כא.

ר' יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם. כלומר דסבירא ליה לר' יהודה דרבן גמליאל ס"ל דצדוקי הרי הוא כנכרי ולא מהני ליה ביטול אלא בשכירות ואין שוכרין מן הנכרי בשבת ומשום הכי אמר שיעשו צרכיהם במבוי מבעו"י קודם השבת לפי שאין תועלת בביטולו מתני' זו דקתני עד שלא יוציא דמשמע נקרא ביטול ואם לא היה חוזר בו היה מועיל להם ביטולו [ובחזקה הוא דפליג] דכיון (שלא) שחזר בו לא מהני להו חזקה כיון דהאי חזקה לאו כשאר חזקות היא שהם בגוף הקרקע מתרץ בגמרא [דף סט] תני עד שלא יצא היום כלומר קודם שיצא יום ששי ויכנס יום שביעי רוצה לומר דלעולם בצדוקי לא מהני ביטול אלא עד שישכיר והוא לא היה רוצה לשכור אבל בישראל דקי"ל דמהני ביה ביטול אם ביטל והחזיקו בני מבוי במבוי קודם שחזר בו שוב אינו יכול לחזור בו:

גמ' מהרו ועשו צרכיכ' במבוי מפורש בפירוש המשנה:

כיצד אומר לו רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך. אישראל קאי:

קנה. בדיבורא בעלמא:

ואינו צריך לזכות. בקניין סודר:

מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם וכו'. ולא עירב עמהם אבל ביטל להם רשותו וסבירא ליה להאי תנא שהמבטל רשות חצרו רשות ביתו לא בטל להם ומשום הכי ביתו אסור להם לבני חצר להוציא ולהכניס מביתו לחצרו שהרי לא ביטל להם רשות ביתו בפירוש וכל שכן שאסור לו מביתו להוציא ולהכניס שהוא המבטל עצמו שכבר ביטל להם חצרו ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואע"פ שהמבטל מותר לו להוציא ולהכניס משאר בתים שבחצר לחצר לא דמי דהתם היינו טעמא משום דאיהו הוי אורח לגבייהו אבל בביתו של עצמו אסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו דאין דרך לומר כשהוא בביתו דליהוי אורח לגבייהו ועוד דנראה לכל אם יוציא מביתו לחצר שחזר מביטולו ואע"ג שאינו יכול לחזור בו כיון שהחזיקו בני מבוי במבוי אפי' הכי אסור דנראה כחוכא וטלולא (או) שיראה לכל שבאיסור משתמשים בני חצר בחצר:

ושלהם מותרין לו ולהם. כדפרשי' משום דהוי אורח לגבייהו:

נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין. כלומר הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהרי סילקו עצמן מן החצר לגמרי:

והן אסורין. לא מבעיא מבתיהן לחצר דאסורין שהרי סלקו עצמן ויראה כחוכא וטלולא ועוד מפני החשד כדפרישית אלא אפילו מביתו אסורין להוציא ולהכניס לחצר דליכא למימר ברבים שיהיו כאורחים אצל יחיד:

היו שנים ששכחו ולא עירבו ושאר בני החצר בטלו להם את רשותן:

שניהם אוסרין זה על זה. לפי שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדות כל בית לבעליה ואין מוציאין מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו:

שהא' נותן רשות ונוטל רשות. פירוש ונוטל רשות כשמבטלין לו רשותן והוה ליה אחר הביטול הרשות דידיה לעשות בו כל חפצו כלומר דין הוא זה כשם שהא' נותן רשות ליחיד או לרבים והם מותרין בבטולו כמו כן נמי דין הוא שנוטל רשות מן האחרים כשביטלו לו שהרי אין בחצר מי שיאסור עליו אבל שצים ששכחו ולא עירבו עם בני החצר דין הוא שיתנו רשותן לאותם שעירבו ויסלקו נפשס לגמרי מן החצר אבל היאך יקבלו שנים אותן שלא עירבו רשות מיחיד או מרבי' הלא יאסר כל א' וא' את חצר חברו להוציא מביתו שהשאיר לעצמו לחצרו שהרי יש לחברו נמי חלק בה ובברייתא תני שאע"פ שהשני בטל רשותו לחבירו דנמצא שכולן בטלו רשותן ליחיד אפילו הכי אסור להוציא לחצר דכיון שתיכף שבטלו אותן שעירבו לאותם שלא עירבו לא הותר בחצר לטלטל שוב לא מהניא לו ביטול חבירו עוד משמע מכאן שהעשרה או השנים שמבטלין רשותן ליחיד צריכים שיבטלו לו רשותן בב"א :

גמ' ביתו הוא דאסור הא חצרו שרי. מדקתני ביתו ברישא ובסיפא נקט רשות משמע דדוקא ביתו ולא חצרו:

היכי דמי אי דבטיל רשותו לבני חצר אמאי ביתו אסור הרי נתן להם ביתו ונסתלק:

ואי דלא בטיל להו. מידי רשות חצרו מאן שריא:

לעולם דבטיל וקסברי רבנן וכו'. כלומר שבטל מסתמא ולא הזכיר בפירוש בתים וחצרות:

וקסברי רבנן וכו'. המבטל רשותו בסתמא רשות חצר ביטל אבל לא רשות ביתו ופליגי אדר"א דאמר בעושין פסין (דף כו:) שהמבטל רשות בסתמא הכל ביטל דבית בלא חצר לא דיירי ביה אינשי ולפיכך אמרי רבנן ביחו אסור לו להוציא שאם יוציא נמצא שהוא חוזר מביטולו ולהם נמי אסור שהרי לא ביטל להם רשות ביתו אבל הוא מותר בשלהם להוציא לחצר ולהכניס לבתיהן דכאורח הוי גבייהו ואע"פ שהוא משתמש בחצר אינו נראה כמי שחוזר מביטולו כיון שאין משתמש בה כדרך תשמישו הראשון שהיה דרכו להוציא מביתו לחצר:

נתנו לו רשותן. שהרבים בטלו רשותן ליחיד הוא מותר בשלו להוציא מביתו לחצר אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו:

והן אסורים אפילו בשלו. דלא נחשוב אותם באורחים כדמפרש ואזיל דחמשה לגבי חד לא הוו אורחים:

מהו דתימא לישתרי. דהא הוו להו כחמשה השרויין בחצר אחת ולא עירבו דמבטלי רשותא לחד מינייהו:

קמ"ל. דלא דמי דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה אבל הכא כיון דשאר בני החצר לאו להאי דפייש לחודיה בטיל אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי לבטולי רשות דאקני ליה אבריה לא מצי לבטולי כיון דבעידנא דבטילו להו הנך קמאי רשותא דידהו לא הוה ליה להאי מבטל שריותא והתירא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דביטול קמאי לא מהני וכי הדר ומבטל האי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה:

ואין נוטלין רשות למה לי. הא תניא ליה היו שנים אוסרין זה על זה:

לא צריכא. ממשנה יתירה בא להשמיענו דאפילו אמרי ליה קמאי קני על מנת להקנות כלומר להקנות פלוני לפלוני חבירו אח"כ והדר איהו ומבטל לחבריה אפילו הכי לא משתרי האי בתרא דמהו דתימא שלוחא שוייה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאישתרויי לא מצי (קני) לאקנויי: