רבינו יהונתן מלוניל על עירובין כ.

או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה מבטל רשות אפילו בשבת. כדתנן במתני' [דף סט:] בית הלל אומרים משתחשך:

נשכור. דכל בעירובין להקל:

מה מערב אפילו בפחות וכו'. דלקולא אקשינהו רבי יוחנן ולא לחומרא דכל בעירובין להקל:

ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו וכו'. אם נכרי הוא משכיר רשות אדוניו לדרים בחצר:

ומה מערב א' מערב על ידי כולן. כגון שתי חצירות ופתח ביניהם ובאין לערב זה עם זה אחד מוליך עירובה של זו לשל זו כלומר (משלו) נעשה שלוחם והותרו כולם כדתניא בהאי פירקא [דף עב:] ה' שגבו את עירובם כשהן מוליכין אותו למקום אחר אחד מוליך על ידי כולן אף שוכר וכו' ה' ישראל נמי ששרוין עם הנכרי בחצר אחת אחד מהן שוכר מן הנכרי בשביל כולן וכיון שעירב עמהן סגי להו בהכי כדאמרי' לעיל [דף סד.] נותן עירובו ודיו:

אין ביטול רשות מחצר לחצר. כגון שני חצרות זו בצד זו ופתח א' ביניהם ושכחו כולם ולא עירבו נהי דבני חצר החיצונה יכולין לבטל רשותן לאחד מבני חיצונה דהא באותה חצר עצמה עומד אבל שיבטלו בני חצר זו לבני חצר אחרת וישתמשו בשניהם קמ"ל שמואל דלא עבדינן [דף סו.] כיון שאין אוסרין דהא אמרי' [דף עו.] רצו מערבין אחד רצו מערבים שנים גם לענין ביטול נמי אין מבטלין:

אין ביטול רשות בחורבה. כגון בית מכאן ובית מכאן וחורבה ביניהם ושתי הבתים פתוחים לה ואסור להשתמש בה אלא א"כ עירבו ואם לא עירבו אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר האחד להוציא ולהכניס מביתו לא ורבה דלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו רבנן משום דהוי עיקר תשמישתייהו התם אבל חורבה אין עיקר תשמישתייהו התם:

משום דהא רשותא דחד הוא והא רשותא דחד הוא. כלומר שאין בני חצר זו אוסרין על בני חצר אחרת כדאמרינן רצו מערבין שנים אבל חורבה דרשותא דתרוייהו היא כלומר תשמיש שוה לשנים ואוסרין זה על זה הוה אמינא ליבטלי אהדדי קמ"ל שמואל דלא:

דאישתפוך חמימי. שהיו רוצים למולו והחמו לו מים מבערב כדאמרינן בפסח שני (דף סט.) דהכל אצל מילה חולים הם ואין ראוי למול אא"כ רוחץ במים חמין האבר כדי לרכך הבשר ולא יהיה לו צער כל כך ונשפכו המים בשבת קודם המילה [שאם היה אחר המילה אפילו לכתחילה היינו מחמין לו חמין בשבת] דסכנת נפשות יש בה כדאמרי' בפר' רבי אליעזר דמילה (דף קלד:) ביום הראשון כדרכו:

מגו ביתא. מביתיה דרבה והתינוק היה בבית אחד בחצר אחר:

נסמוך אשתוף. דמבוי דאע"ג דתנן במתניתין [דף עג:] אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן ואוקמינן ליה [התם] ואם נשתתפו נמי קאמר דר' מאיר קתני לה דסבירא ליה דבעינן תרתי שלא לשכח את התינוקות אבל הכא משום דבר מצוה שהרי היתה עליו חובת מילה הוי שרי לסמוך על שתוף במקום עירוב:

בעאי לאותובי ליה למר. כדבעי למימר בסמוך למה היה מתיר לומר לנכרי דבר שהוא בעצמו לא היה עושה:

בדאורייתא מותבינן תיובתא באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים מי שיודע להשיב לחכם בהוראתו [ישיב קודם שיעשה כדי שלא לעבור על דברי תורה: בדרבנן. כגון עירוב חצרות שבקינן לחכם בהוראתו]:

והדר מותבינן ליה ללמוד אם יפה הורה כפי מה שקבל מרבו:

הזאה. על הטמא אינה אסורה בשבת אלא משום שבות:

מההזאה שבות ואינה דוחה את השבת. אפי' במקום מצוה כגון לשחוט את פסחו כשחל שביעי בשבת שהוא ערב הפסח וכיון דאין מזין עליו בשבת לא ישחטו עליו הכהנים הטהורים שהרי אינו ראוי לאכלו בליל הפסח שאם הזה [היו שוחטין] עליו אע"פ שהוא טמא ואינו יכול ליכנס במקדש כיון דלאורתא חזי:

אף באמירה לנכרי. דאית בה משום שבות לא נתירנה משום דבר מצוה:

ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה. כלומר בהזאה דין הוא שנחמיר בו לאסור משום שבות שהרי יש בטלטולו מעשה בידים ואפשר שיעבור איסורא דאורייתא אם יוליך השפופרת של מי חטאת ד' אמות ברשות הרבים אבל באמירה לנכרי לא עביד באמירתו מעשה אלא דיבור בעלמא הוא ולעולם לא יבא לידי איסורא דאורייתא לפיכך זה האומר לנכרי אפילו היה אומר לו עשה מלאכה זו בשבת כלומר שיאמר לו זיל אחים עליו לעולם לא יבא לידי איסורא דאורייתא לפיכך דין הוא שנקל בו :