רבינו יהונתן מלוניל על עירובין א:

אם יש שם פס ד'. אם נשתייר מן הכותל סמוך לקורה פס חשוב שהוא רחב ד':

מתיר פרצה אע"פ שכל כך היתה גדולה שיש לה עד עשר אמות דכיון שיש הכשר אורך מן הקורה עד הפרצה לא בטיל ליה תורת פתח מקמא ובמלתיה קאי וקורתו מתירתו ופרצה הנותרת כיון דלא הויא יותר מעשר הויא תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה ואי נמי דשבקי בני מבוי פתחא קמא ונפקי ועיילי בההיא פרצה משום דדרך קצרה היא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון דהוי פתח לד' הסמוכים לו הואיל וד' אמות הן ראויין לקורה דיש בה הכשר מבוי:

ואם לאו דאין שם פס ארבעה:

פחות משלשה. אם הפרצה פחותה מג':

מתיר. תיקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואין כאן פרצה ואם הפרצה שלשה אינו מתיר דכיון דממעטי בני מבוי בהילוכם ומקצרין את דרכם דרך אותה פרצה חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פרצה ובטיל ליה פתחא קמא ובטלה קורה דידיה דהא אין בו הכשר מבוי ואין קורה למבוי זה והאי טעמא מפרשי ליה לקמן ואף על גב דקבעינן לעיל כאביי דמשך מבוי [ארבעה אמות והכא קתני דמשך מבוי] סגיא בפס ד' [טפחים] ל"ק [דף ה.] דהא דלעיל תחלת מבוי הוי דהשתא בחקק זה משוינן ליה מבוי אבל הא דרב אמי ורב אסי דסוף מבוי הוא שכבר היה מבוי אבל [אם] אירע בו פסול ומהדר לשויה ליה מבוי סגי בד' טפחים:

נידון משום לחי. אפי' לא הועמד לכך אבל לא מיירי בהאי מילתא דרב הונא מה דינו של אותו עובי הלחי אם מותר לטלטל כנגדו אם לאו ולקמן [דף י'] בלחי המושך מדפנו של מבוי אמר רב הונא גופיה דבין הלחיים אסור להשתמש:

ואם יש בו ד' אמות שיעור וכו' עד ולפיכך צריך המבוי לחי אחר להתירו. ואם תאמר הא אמר רב הונא בלחי המושך אע"פ שיש לו ד' אמות א"צ לחי אחר להתיר למבוי הראשון שהוא המבוי הגדול לפי שהוא ניתר בנראה מבפנים ושוה מבחוץ וגם לאותו משך של ד' אמות שמושך בדפני המבוי שהוא נקרא מבוי קטן כנגד המבוי הגדול גם הוא אינו צריך לחי לפי שהוא ניתר בנרא' מבחוץ ושוה מבפני' ואם כן הכא בלחי הבולט כשיעור ד' אמות אמאי צריך לחי אחר להתירו הלא הוא נראה מבפנים הבליטה אף ע"פ שאינו נראה מבחוץ:

לא קשיא. דהיינו טעמא דבעינן בלחי הבולט ד' אמות דאינו מתיר משום דנראה מבפנים שכבר יצא מתורת לחי כיון שהוא ארוך (ורחב) כל כך אבל בלחי המושך אע"פ שהוא מושך ד"א לאורך המבוי מצד ראשו הסמוך לפתח המבוי אינו בולט לרוחב המבוי כי אם אמה או ב' אמות ואותה הבליטה דין הוא שתתיר המבוי הגדול שהרי אין לה ד"א ולא יצא מתורת לחי לפיכך ניתר בנראה מבפנים ושוה מבחוץ אותו מבוי גדול ואותו מבוי קטן נמי אין צריך לחי דניתר [בנראה] מבחוץ ושוה מבפנים שאם לא היה לאותה משיכה לאורך המבוי אלא פחות מד' אמות היה נידון משום לחי והותר המבוי הגדול אבל הוה נאסר לטלטל כנגד אלו פחות מארבע אמות דסבירא לרב הונא דבין הלחיים אסור להשתמש וצורת לחי הבולט כזה שסוגר מדופן הרביעי אמה או שתים עד ד' אמות (ושיעור) [ועובי] אותה הבליטה הוא משהו כשיעור לחיים בעביין ורחבן שהוא משהו וכנגדו [אותו עובי] עצמו בין כשאין שיעור ארכו אלא פחות מד"א דנידון משום לחי בין כשאורך בליטתו ד"א דנדון משום כותל אסור להשתמש כנגד עוביו:

ואותו לחי מעמידו לאידך גיסא אצל הכותל האחר כנגד אותה הבליטה שאם יניחנו סמוך לבליטה לא יהיה ניכר כלל אי נמי דמוקי ליה בהדי ההוא קמא ומטפי ביה כלומר שיעשו עב יותר ויוצא לחוץ או דמבצר ביה שלא יהיה עב כעובי הכותל הבולטת ויש מפרשין גבוה ממנו כי היכי דליהוי ליה היכרא:

דהוה ליה פרוץ שבו כעומד שבו. ומשום הכי צריך לחי אחר להתירו ואע"ג דקי"ל פרוץ כעומד מותר יש לומר דרב הונא בריה דרב יהושע לטעמיה דאמר [דף טו:] פרוץ כעומד אסור אבל אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי אצטריך לרב אשי למימר מאי אמרת כי הדדי נינהו הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל הא קיימא לן [דף טז:] דפרוץ כעומד שרי אפילו בדאורייתא במחיצות כלאים ובסיכוך של דבר המקבל טומאה שהוא פסול מדאורייתא:

ומסקנא דשמעתא בפירצת מבוי דהיכא דלא בקעי בה רבים באותה פרצה אע"ג דליכא גידודי כשר עד יותר מעשר כרב חנן בר רבא. ואי בקעי בה רבים ביתר מד' דמיא כמבוי עקום דמצריך רב בעקמימותו צורת פתח אע"ג דאין בו יותר מעשר או לחי וקורה לשמואל וצ"ע אמאי לא הביא הרב אלפסי ז"ל מילתיה דרב חנן בר רבא דבעי פרצת מבוי עד יותר מעשר ומודה היכא דבקעי בה רבים בארבעה:

איתמר מבוי עקום. ושני פתחים שלו לרה"ר או לכרמלית כזה. רב אמר תורתו כמפולש. ומבוי המפולש לרה"ר צריך צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן כדלקמן ואף זה צריך לשני פתחיו לצד רה"ר לחי לכל א' ובעקמימותו צריך צורת הפתח דאותו פילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כמפולש לרה"ר:

ושמואל אמר תורתו כסתום. וא"צ בעקמימותו כלום אלא אלו עושין לפתחן לחי ואלו עושים לפתחן לחי דלא מצרכינן צורת פתח אלא לפתחים המפולשין זה כנגד זה לרה"ר: