רבינו יהונתן מלוניל על עירובין א.

מבוי שהוא גבוה וכו'. מבוי מלשון (שופטים א) מבוא העיר והוא החלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי ומדאורייתא רה"י גמורה היא אבל חכמים חששו כיון שראשו אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית דילמא אתי למיטעי ולמשרי רה"ר גמורה אי נמי כי היכי דלא ליתו לטלטולי מרשות הרבים לתוכו דכיון שנפרץ במילואו לרשות הרבים ושוה היא לרה"ר אמרי דין רה"ר יש לו לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה"ר ולבני רשות היחיד שלא יטלטלו מזה לזה ותקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן וקים להו לרבנן דעד עשרים אמה שלטא ביה עינא לפיכך אמרו שאם המבוי גבוה עשרים אמה לבד כלומר החלל שיש מן הקרקע עד הקורה כשר המבוי ואם יש לחלל כ' אמה ומשהו צריך להמעיט גבהו ולהעמידו על עשרים דיותר מזה לא שלטא ביה עינא ור' יהודה פליג ואמר דאינו צריך למעט דסבירא ליה לאו לשום היכרא בעלמא הותקנה קורה אלא לשם מחיצה דאמרי' פי תקרה הפנימי יורד וסותם וכיון דהכי הוא שאין רגל הנכנסת והיוצאת תחתיה יכולה לבטל המחיצה מה לי תוך כ' מה לי למעלה מעשרים הכל דין אחד וא"צ למעטו. ואזיל רבי יהודה לטעמיה דאמר בפרק כל גגות העיר (דף צה.) ועוד אמר רבי יהודה מערבין במבוי המפולש וחכמים אוסרים. דס"ל דאף ע"פ שהוא מפולש מערבין ומטלטלין בתוכו כיון דיש לו קורה לשני ראשיו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ויש לו ד' מחיצות ורגלי הנכנסים והיוצאין תחתיהן [דף כב סוף ע"ב] אין מבטלין מחיצה ורבנן סבירא להו דקורה משום היכרא ולא משום מחיצה ובעינן שלש מחיצות ולחי או קורה לרביעית להיכר וכיון שהוא מפולש ואין לו אלא שתי מחיצות אפי' יעשה לו לחי שהוא משום מחיצה אתו רגלי הנכנסים והיוצאים [שם] ומבטלי המחיצה:

הרחב מעשר אמות ימעט. דכיון שהוא רחב כל כך לא מיחזי פתח אלא כפרצה ולא יועיל בו היכרא דקורה אא"כ יש לו צורת פתח שהוא עמוד מכאן ועמוד מכאן ראויין להחזיק [ד' יא:] דלת של זמורות או של הוצין והדומה לו ומגיעין עד הקורה אבל לר' יהודה דסבירא ליה דקורה משום מחיצה אע"פ שהוא רחב מעשר ואין לו צורת פתח אינו צריך למעט ואע"ג דלא פליג במתני' פליג בברייתא ולית הלכתא כוותיה לא בגבהו ולא ברחבו ואם הוא רחב עד עשרים אמה עושין פס גבוה י' במשך ד' אמות שהוא שיעור מבוי ומעמידו לארכו של מבוי דכיון שזה הפס עשוי כמשפט הזה אין כח לאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא לבטלו דהא מיחזי כשני מבואות אבל בלאו הכי מבטל ליה. ואמת מבוי הנזכרת במתני' ואמת סוכה באמה בת ששה טפחים כרבא משמיה דרב נחמן דאמר בגמ' [דף ג:] ששה עציבות כלומר מצומצמות:

גמ' כיצד ממעטו כו'. כיצד משפטו שיהיה ממועט:

נותן הקורה מעשרים אמה ולמטה. כלומר שלא יהיה בחלל הפתח עשרים אמה שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה :

ואם היתה מקצת עובי הקורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים וכן סוכה שאם היתה מקצת עובי הסכך בתוך כ' ומקצתו למעלה מכ' [אמה] אמר רבה במבוי כשר דאמרינן קליש כלומר נחשוב כל אותו קצת מהעובי העולה למעלה מעשרים כאילו הוא נגדע ונחתך ממנו שהרי די לנו במה שנשאר אבל בסוכה פסולה שאם תחשוב כל אותו עובי הסכך כאילו הוא ניטל לא ישאר בסוכה סכך שיגן על האדם בחמה. והוי חמתה מרובה מצלתה ובגמרא פריך אם תאמר בקורה קליש הוי הנשאר קורה הנטלת ברוח ורבנן לית להו רואין דהא בעי שתהא בריאה:

חלל סוכה תנן וכו'. לא הקפידו חכמים כי אם על החלל שלא יהא יותר מעשרים ומה לנו לחוש בעובי הסכוך ובעובי הקורה העולה למעלה מעשרים הרבה לפי שעיקר ההיכר הוא למי שעומד תחת הסיכוך או תחת הקורה וכיון שאין בחלל עשרים שלטא ביה עינא:

ממעטו בקורה שרחבה טפח ודיו. לפי ההלכה משמע דלא צריך למעט בקורה כגון שישים למטה קורה שרחבה טפח ועוביה טפח או פחות למעט חללה אלא די לו בעפר שיגביה בקרקע מה שתחת הקורה שהיא טפח ולא חיישינן גזירה שמא יפחת אותו עפר ע"י דריסת הרגלים ולא יהיב דעתיה לתקוני דהכי ס"ל [דף ד:] לרב יוסף דסגי ליה בטפח [דף ה.] ולא חיישינן שמא יפחת והלכה כרב יוסף שהוא רבו של אביי אלא הרב אלפסי שכתב שממעט בקורה להחמיר נקט קורה או אבן והדומה להם שאין דרכן ליפחת:

היה גבוה פחות מעשרה טפחים חוקק בו ד' אמות על ארבע אמות. כאביי דפליג בהדי רב יוסף רבו ואע"ג דלמעט מגבהו סגי בטפח [דף ד:] לרב יוסף ולאביי בד' טפחים הכא בעיא לרב יוסף ד' טפחים ולאביי ד"א כשיעור מבוי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהתם דאיתיה לדופן כלומר שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעטו קצת בהיכר בעלמא סגי לרב יוסף בהיכר טפח ולאביי בהיכר ד' אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן דכל פחות מי' לא מיקרי דופן בין לרב יוסף בין לאביי בעי' דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הלכך לרב יוסף דס"ל שיעור משך מבוי בד' טפחים חוקק בו ד' טפחים (על ארבע טפחים) במשך המבוי וכשיעור רחבו ולאביי דסבירא ליה שיעור משך מבוי בארבע אמות חוקק בו נמי ארבע אמות במשך המבוי וברחבו והלכתא כוותיה דאביי בהא אע"ג דפליג בהדי רביה כיון דאשכחן הרבה מן האמוראים כגון רב הונא ורב אשי דס"ל דמשך מבוי בד' אמות:

מבוי שנפרץ מצדו. מצד אחד מן הכותלים כנגד ארכן:

וכלפי ראשו. סמוך לקורה ולא [כלפי ראשו] ממש שהרי נשאר שם קצת מן הכותל מפסיק בין פתח מבוי שהקורה נתונה עליו ובין הפרצה שנפרצה עכשיו כגון זה: