רבינו יהונתן מלוניל על עירובין טו.

ור' מאיר אומר כל שיכול לערב וכו'. כלומר כל שיכול לערב בפת ולא עירב פליג ר' מאיר ואמר לדידכו פשיטא לכו דעני הוא זה לדידי מספקא לי אי עני הוא אם לאו שהרי יכול היה אחר כן לשלוח עירובו ע"י שלוחו שם [אחר] שהחזירו [חבירו] כדאמרי' בשאר בני העיר ואסור גם הוא לילך למחר לאותה עיר אחרת וגם אינו יכול לצאת מעירו לכל רוח אלפים אמה שמא יש לומר שאינו שוה הוא לשאר בני העיר שהוא טרח והחזיק בדרך ודמי לעני שהיה בא בדרך וחשכה לו נמצא ששביתתו שביתה ולפיכך אין לו לזוז מביתו והרי הוא חמר גמל באותם אלפים אמה שמביתו עד אותו מקום מסוים שאמר [יכול לילך] ולא יותר לפניהם ולא לאחריהם שאותם אלפים אמה שמעבר ביתו לצד שני הפסיד דשמא קנה שביתתו באותו מקום מסוים ומסוף התחום נמי לא קנה כאן אלפים אמה לפניהם לצד עיר אחרת שמא לא קנה כאן שביתה אלא בביתו:

גמ' הנך בני העיר דאמרו ליה ערב עלן עשירים נינהו. צריך לפרש כמו שפירשתי במשנה שהרי אין אדם רשאי לומר לחבירו ערב עלי ברגל אך זה ר"ל הרב אלפסי ז"ל ערב עלן כלומר תהא שביתתנו באותו מקום שסיימת לעצמך כדי שנלך עמך למחר ואם לא בעבור זה הטעם שהם עשירים ואין להם לומר שביתתנו במקום פלוני היינו סומכים עליו כדתניא [דף נ:] ושאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר:

כיון שהחזיק בדרך. ללכת לאותה עיר אחרת ולשבות שם בביתו ולאפות ולבשל מבעו"י ואירע לו אונס והוצרך לחזור ואמר שביתתי במקום פלוני הניכר קנה שביתתו שם ויכול למחר בשבת לילך שם דהא כעני נחשב שלא היה לו (להניח) [להביא] בידו פת ולערב שהרי היה [סבור] שיגיע לביתו בעוד היום גדול:

יתר על כן. לקמן מפרש במאי פליגי ר' יוסי בר' יהודה ור' יהודה חד אמר בלהחזיק פליגי אי בעינן שיחזיק בדרך קודם שישב ויאמר תהא שביתתי במקום פלוני דר' יהודה בעי שיחזיק ור' יוסי מיקל שאפי' מצאו חבירו קודם שהחזיק בדרך והכיר דעתו שרוצה לילך לעיר אחרת והחזירו :

לומר כ"ע לא פליגי בין ר' יהודה [בין ר' יוסי בר' יהודה] דקאמר יתר על כן שמיקל יותר ממנו וכו'. כלומר אע"פ שלמי שמערב ברגליו אינו צ"ל שביתתי במקומי דאמרינן בגמרא [דף לח:] מי סברת דיתיב ואמר מידי לא דיתיב ולא אמר מידי אבל אם יאמר שביתתי במקום פלוני צריך שיוציא בשפתיו דתרתי קולי לא מקילינן בעירובי תחומין:

כי פליגי. ר' יהודה ור' יוסי בר' יהודה בלהחזיק אם צריך שיחזיק קצת בדרך בע"ש או נאמר כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמו שהחזיק בדרך דמי ובאמירה לבדה סגי ליה:

מתני' מי שיצא חוץ לתחום. במזיד ומדעת שלא לשם מצוה או בשוגג אפי' לא עבר התחום אלא אמה אחת לא יכנס לא שרינן שיכנס בתוך התחום כרצונו ויהיה כאילו לא יצא ואין לו אלא ד' אמות מזה ומזה שהם ח' על ח' ואע"פ שמובלעות לו ד"א בתוך תחום העיר לא אמרינן כיון דעל בתוך התחום על ור' אליעזר ס"ל דהבלעת תחומין מילתא היא ואמרי' כיון דעל על והרי הוא כאילו לא יצא אבל אזיל לטעמיה [דף מה.] דלא יהיב ליוצא חוץ לתחום אלא ד' אמות על ד' אמות ולא כולם לרוח אחת אלא באמצעי הוא ב' מכאן וב' מכאן ולפיכך אם לא יצא חוץ לתחום אלא אמה אחת והוא עומד באמה השנית יכנס דהבלעת תחומין מילתא היא:

[שלש לא] יכנס. אם עומד באמה השלישית וכבר יצא שתי אמות שלמות נמצא שאין מובלע כלל תחום שנתנו לו חכמים עד תחום העיר לפיכך לא יכנס:

מי שהחשיך לו חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס כלומר מי שהיה בא בדרך וחשכה לו ואינו רחוק מסוף התחום אלא אמה אחת לא שרינן ליה ליכנס אם אמר שביתתי בעיר לא אמר כלום שהרי הוא חוץ למקום שסיים יותר מאלפים אמה ובמקומו נמי לא קני שביתה שהרי גלה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה שם במקומו ואין לו אלא ד"א כדין מי שיצא חוץ לתחום ור"ש מתיר ליכנס עד ט"ו אמות שלימות לפי שהמשוחות שהם מודדין התחומין לעיירות ועושין סימן גדול לסוף החחום אין ממצין המדות להציב סימן בסוף אלפים אמה אלא כונסין אותן בתוך אלפים אמה:

ומפני הטועין. טועי המדות הם המשוחות הקובעים את התחום דאמרינן לקמן בכיצד מעברין [דף נז:] אין מודדין אלא בחבל של חמשים ולאלפים אמה יש מ' חבלים וכל חבל וחבל ממעט שיעור ב' אחיזות שזה תופס מכאן וזה תופס מכאן והאחיזה כופח וחצי אצבע של גודל הרי שמנים טפחים וארבעים אצבעות העולים לעשרה טפחים ד' אצבעות של גודל בטפח הרי צ' טפחים שהם ט"ו אמות נמצא כשהוא עומד באמת ט"ו חוץ לסימן עדיין ישנו תוך התחום וכיון שהיה זה אנוס שרי' ליה ליכנס ולא מחמרינן ליה כמו שאנו מחמירין למי שיוצא חוץ לתחום שהיה לו להזהר ולתת דעתו שלא יצא ואפי' באנסוהו נכרים יש לומר דר' שמעון נמי היה מחמיר בו משום גזירה דמי שיצא לדעת וי"ל שהיה מתיר לו ליכנס אם לא הוציאוהו אלא י"ד אמות: