רבינו יהונתן מלוניל על עירובין יד:

בד"א. דבמקום שאינו מסויים קני ליה מיהא ארבע אמות לשביתה ואלפים אמה לכל רוח:

בשסיים ארבע אמות שקבע. כלומר שהיה לו בהם סימן אילן או אבן ואמר באותן ד' אמות תהא שביתתי:

לא יזוז ממקומו. אפילו פסיעה [אחת] מד' אמות של מקום רגליו דאין לו שביתה לא כאן ולא כאן דבמקום רגליו לא רצה לקנותם וכאן שרצה לא סיים אותם והיינו כרב:

והוא דכי רהיט מטי. הא דקתני מתני' דאם סיים קנה שביתה בעיקרו והוא דאי הוה רהיט הוה מטי התם קודם שתחשך ואז מהני ליה אמירה וקני התם שביתה ומצי ליזל בנחת:

חשכה לו. לילך עד ביתו ואפי' במרוצה:

מסגי קליל קליל. הולך מעט מעט בנחת:

מתני' זהו שאמרו העני מערב ברגליו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא ולו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת ויאמר תהא שביתתי במקומי ואפי' במקומי שהוא מזומן שם דוקא לעני שרי ולא לעשיר שיצא מביתו על מנת לערב ברגליו דכיון שהיה יכול להביא בידו פת ולא עשה אינו קונה שביתה במקומו ואינו יכול לזוז ממקומו שהרי עקר דעתו מן העיר וגם במקומו לא קנה שביתה דסבירא ליה לר' מאיר דעיקר עירוב בפת שכיון שמביא פת עמו גילה דעתו שישבות שם ולא במקום אחר אבל כשמערב ברגליו לא ניכר לכל שהולך שם בעבור עירוב אלא אמרי אינשי אם תלמיד חכם הוא שמעתא משכתיה ואם עם הארץ אמרי חמרא אתאבד ליה והולך לבקרו שם:

ור"י סבר עיקר עירוב ברגל. כיון שטורח הוא בעצמו לא על חנם הוא עושה וניכר לכל יותר מכששולח שם שלוחו ובידו פת וכיון שעיקר עירוב ברגל כל שכן שיועיל למי שיוצא מביתו לכתחלה על מנת כן דזהו עשיר אבל במקום פלוני כלומר זה ההיתר הגדול שאנו מתירין ומקילין שיאמר שביתתי באותו מקום הרחוק ממנו קרוב לאלפים אמה דוקא לעני הבא בדרך והוא יגע הוא דשרינן ולא לעשיר עד שיגיע למקום שביתתו ומיעוט דזהו שאמר אמקום פלוני קאי דזהו חשכה לו בדרך ולדברי הכל שרינן ליה שיאמר שביתתו בעיקרו ודוקא לעני היגע ולא לעשיר ובמקומי פליגי ר' מאיר ור' יהודה אלא להקל על העשיר שלא יצטרך הוא בעצמו לטרוח לערב ויכול לעשות על ידי שלוחו:

גמ' מחלוקת במקומי. מפורש בפי' המשנה:

ולא אמרו לערב בפת כו' דמשמע דעיקר המצוה ברגל:

היא:

רבי יהודה קתני לה. ולא רבי מאיר דר' יהודה סבר עיקר עירוב ברגל אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין היינו שחשכה לו בדרך מקרה ולא נתכוין לכך:

מערבין ברגל. לפי שעיקר עירוב ברגל הוא שהרי הוא בעצמו שובת שם ועוקר דעתו מן העיר:

מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין וכו'. כלומר שסמוכה לעירו ד' אלפים אמה ויכול לילך מזו לזו ע"י עירוב והוא החזיק בדרך קצת:

והחזירו חבירו. שא"ל עת חמה או עת צנה היא כדלקמן בברייתא:

הוא מותר לילך. לאותה עיר אחרת דמיירי שיש לו שני בתים אחת בזו ואחת בזו ורוצה לילך לביתו שיש לו בעיר אחרת מבערב ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל התם אלא שהחזירו חברו ואמר שביתתי במקום מסוים פלוני הוא מותר לילך למחר לאותה עיר אחרת כיון שהחזיק בדרך קנה דכיון שיש לו שם בית הרי הוא כבא בדרך [לילך] אל ביתו וחשכה לו לילך והוי כעני שאין לו פת דאומר שביתתי במקום פלוני שהרי אין להאשימו כשלא שלח שלוחו ולא עירב בפת שהרי כשיצא מביתו לא היה דעתו ע"מ לערב אלא לילך לביתו שבעיר אחרת והיה יכול להגיע לעיר אחרת מבעו"י ולאפות ולבשל לו שם אחרי כן ובחצי הדרך שהחזירו חבירו נמלך שלא ילך שם היום עד למחר ואמר שביתתי במקום פלוני דין הוא שיקנה לו שביתה שם דהא עני הוא והחזיק בדרך:

וכל בני העיר העיר אסורין. כלומר וכל אותן חברים שהיו באים ממלאכתן שבשדות שפגעוהו ואמרו לו לין פה ואנחנו נלך עמך למחר לאותה עיר אחרת ואמרו גם הם תהא שביתתנו למקום פלוני המסוים לך וניכר לכל סד"א שיועיל להם ויהיו מותרין למחר לילך עמו שם קמ"ל דאסורין דאינהו כעשירים דמו שהרי היו בתחומם ולא יצאו מביתם ע"מ לקבל שביתה לפיכך לא מהני להו שביתתי במקום פלוני עד שיאמרו שביתתי במקומי או שישלחו שלוחם לערב להם בפת וכיון שלא עשו הרי הם כבני עירם ויש להם אלפים אמה לכל רוח מלבד העיר שאינה מן החשבון: