רבינו יהונתן מלוניל על עירובין יג.

בסוף עירוב. שהניח עירובו במקום המשתמר לכמה שבתות ונתמעט האוכל משיעור שתי סעודות מקילינן בזה לאכשורי בדבר המועט ומצינו המחלוקת לקמן בפרק חלון [דף פ:] אבל במחלוקת של תחילת עירוב לא ניזיל בתר המיקל:

והא דר' יוחנן בן נורי כתחלת עירוב דמיא:

ר' אסי אמר הלכה. כלומר דדרשינן אפילו בפרקא:

מטין. כלומר ר' יעקב ור' זריקא לאו הלכה ממש פסקי אלא מטין קאמרו דמטין ההוראה אחר ר' יוסי אפי' במקום רבים ואורויי מורינן לאדם יחיד לעשות כר' יוסי אבל למדרש ברבים לא דרשינן:

נראין. אורויי לא מורינן ואי עביד כרבי יוסי לא מהדרינן עובדא:

ואפי' בברייתא. דלא תימא הא דכייל ר' יוחנן דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי דוקא במחלוקת דתנן במתניתין דליכא לספוקי אי אמרה ר' יוסי הא מילתא או לא דהא תנו לה רבי' הכי אבל בברייתא דדילמא החליף התנא או האמורא ששנאן דרבי יהודה לרבי יוסי ודרבי יוסי לדרבי יהודה אימא לא ליסמוך עליה [דף מז:] קמ"ל דאפי' בברייתא סמכי' אדרבי יוסי:

חפצי הנכרי אין קונין שביתה. והרי הן כרגלי כל אדם ואם באו מחוץ לתחום לתוך העיר מותר להוליכן לכל רוח דכיון שהנכרי לאו בר מקנה שביתה הוא הרי הן כנכסי הפקר דאין קונין שביתה והרי הן כרגלי המוצאן:

גזרה בעלים וכו'. ואם תאמר בנכסי נכרי שיהו כרגלי המוצאן יאמרו גם כן בחפצי ישראל:

מברכתא. שם מקום ומחוזא עיר הסמוכה למברכתא ותוך ד' אלפים היתה שהיו מערבין מזו לזו:

שרא להו רבא. לאותן בני מחוזא שעירבו ובאו במברכתא שיקנו מהם ויביאום עמהם למחוזא ואע"פ שהביאום נכרי מחוץ לתחום דקסבר אין חפצי הנכרי קונין שביתה:

הדר אסר להו לבני מחוזא והתיר לבני מברכתא לקנות מהם ולהוליך אותם כל אחד ואחד לביתו שיש לו במברכתא משום דכל מברכתא כארבע אמות דמיא כדתנן במתניתין הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה דפסקינן [בדף מב:] הלכה כר"ג אפי' בעיר ודיר וסהר:

תני רבי חייא חרס. אית דגרסי בסמ"ך בחילוף ס' תחת צדי ועיקרו במ"ם ונקרא החריץ חרם על שם ששוטחים בו מצודות וחרמים והיו אלו המים מכונסים שם שאם היו נובעים היו כרגלי כל אדם כדתניא [דף מו.] מעיינות הנובעין או נהרות המושכים הרי הם כרגלי כל אדם ולא היה צריך מחיצה של ברזל ולא קורה ולא מחיצת קנים ביניהם להפסיק והיה רשאי כל אחד ואחד מזה ומזה לדלות מצד תחומו אלא מכונסין היו אותן המים שבחריץ וקנה שביתה ולא תימא דאתיא כרבי יוחנן בן נורי דסבר דנכסי הפקר קונין שביתה ונאמר שקנו שביתה במקומן שאם כן אפי' לר' יוחנן בן נורי לא היה להם להכניסן לתוך העיר שהרי כולן יש להם אלפים אמה חוץ לעיבורה של עיר אלא אפילו לרבנן קנו שביתה ולא במקומן אלא בעיר הסמוכה לרוח זה מכאן ולעיר הסמוכה לרוח אחרת מכאן דכיון שהם סמוכין לעיר דעת בני העיר עליהם והרי הן כרגלי אנשי העיר וכיון שהחריץ בין שתי העיירות דעת אלו עליהן ודעת אלו עליהן נמצא שחצי החריץ הוא לאנשי עיר אחת וחצי הב' הוא לאנשי עיר אחרת ולפיכך צריך שיזהר כל אחד ואחד מבני העיירות שלא יקח מהמים של עיר אחרת ומש"ה מצריך ליה מחיצה של ברזל כדי שלא יעברו מים של תחום זה לתוך תחום זה אבל לא מהני בה מחיצה של קנים דהא מתערבי מיא ומשום הכי אחיכו עליה דהא אשכחן שאפילו על פי הבאר או על פי אמת המים שנכנסה בחצר סגי בקורה [דף פו ריש ע"ב ע"ש] אחת שעומדת בכניסה וביציאה דקל הוא שהקלו חכמים במים הכא נמי במחיצה של קנים סגי לחריץ:

גופו שלש אמות. בלא ראשו ובפשוט ידים נכנס הראש: