רבינו יהונתן מלוניל על עירובין יב:

לספר. מרק"א בלע"ז שמבדלת גבול ארץ ישראל לגבול העמים:

יוצאין עליהם בכלי זיינן. שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש מפניהם:

מתני' מי שישב בדרך. לנוח שהיה עיף ולא היה יודע בתחום העיר וחשכה לו שם ואמר שביתתי במקומי וכשעמד בבקר ראה שהוא סמוך לעיר:

הואיל ולא היתה כוונתו. מערב שבת לכך שיהיה מבני העיר למדוד לו אלפים אמה לכל רוחות העיר מלבד העיר אסור הוא ללכת כמו אחד מבני העיר אלא גם היא נכנסת לו בחשבון ואם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר וא"ת במה ימדוד אלפים אמה מפרש בברייתא [דף מב.] מהלך אלפים פסיעות בינוניות ועד מקום שיכלו יכנס ולא יותר. פסיעות בינוניות שלא ירחיב רגליו וירחיקם זו מזו כדרך שהוא רץ אלא כמהלך בינוני וזה שיעור אמה אחת בין רגל לרגל:

רבי יהודה אומר יכנס. דשביתתו בטעות היתה והרי הוא כבני עירו לגמרי ואין העיר עולה לו לחשבון ויש לו אלפים אמה לכל רוח ומביא ראיה לדבריו דרבי טרפון עשה מעשה כדבריו שנכנס בלא מתכוין כלומר שלא היה יודע כשחשכה לו שהוא בתוך התחום של עיר ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו וכשהודיעוהו נכנס בעיר בכוונה דשביתתו בטעות היתה:

מי שישן בדרך:

ולא ידע עד שחשכה. ולא נתכוין לקנות שביתה במקומו. יש לו אלפים אמה לכל רוח. דסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דנכסי הפקר שאין להם בעלים קונין שביתה במקומן ואדם המוצאן אפילו עירב לצד אחד אין להוליכן מאותו מקום שמוצאן אלא אלפים אמה לכל רוח והאדם הישן כנכסי הפקר חשוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח נמצא דרבי יוחנן בן נורי מחמיר גבי כלים של הפקר. ומיקל גבי אדם הישן שהרי מתירו לילך אלפים אמה לכל רוח וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות דהואיל וישן בדרך ולא נתן אל לבו שמא תחשך בעוד שישן ולא אמר שביתתי במקומי והרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות וכלים של הפקר שאינן בני דעה אין לנו לקנסן והם כרגלי המוצאן זה נוטל כלי אחד ומוליכו למזרח שעירב שם וחבירו נוטל הכלי השני ומוליכו למערב שעירב שם. נמצא דחכמים מחמירין באדם הישן ומקילין בנכסי הפקר ואע"ג דלא תנן במשנה זו האי סברא לרבנן בנכסי הפקר שיהיו כרגלי המוצאן שנינו אותה בפרק המוצא תפילין (דף צה:) רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך חבית זו יותר מרגלי בעלים ומוקמינן לה בגמרא [דף צז:] בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה וחכמים דאמרו לו ר"י בן נורי הוא דס"ל דנכסי הפקר קנו שביתה ואינו מקפיד על המים אס היו ממעינות הנובעין אבל על החבית קפיד א"נ במי גשמים של הפקר דקני שביתה גם המים לדעתיה ועל כן קפיד הוא על החבית ועל המים ובמסכת יו"ט (דף לט.) (ובנדרים (דף מו)) דתנן בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא ולא אמרינן שיקנו שביתה במקומם ומההיא דתני נמי [דף מו.] נהרות המושכין ומעיינות הנובעים הרי אלו כרגלי [כל] אדם ליכא להביא ראיה דבההיא אפילו רבי יוחנן בן נורי מודה דלא קנו שביתה וכל מידי דאינו יכול להיות קבוע במקום א' אלא שהוא נע ונד אינו קונה שביתה וכן מים בעבים נמי לא קנו שביתה דהא מינד ניידי:

וסברתו של רבי יוחנן בן נורי בכלים של הפקר נפקא לן בגמרא [דף מה:] מהא דתני גשמים שירדו מערב יו"ט ונתמלא בור אחד מהם יש לו אלפים אמה לכל רוח ש"מ דקנו שביתה במקומם ואין להוליכן לכל מקום שירצו ואי הוה ס"ל לרבי יוחנן בן נורי בכלים כרבנן דלא קנו שביתה וכרגלי המוצאן הם הא לא רבי יוחנן בן נורי ולא רבנן אבל מאדם הישן ליכא לאוכחי דהיינו יכולין למימר דאע"ג דאדם הישן קני שביתה היינו טעמא משום דהואיל וניעור קנה ישן נמי קנה אבל כלים דלאו בני דעת נינהו לא קנו שביתה כלל:

רבי אליעזר אומר והוא באמצען. סבירא ליה לרבי אליעזר כרבנן שאין לו לזוז מד' אמות שלו אבל פליג עליה דרבנן קמאי דאמרי נותנין לו לכל צד ארבע אמות שהן שמונה אמות על שמונה ורבי אליעזר לא יהבינן ליה אלא שתי אמות לכל צד ורבי יהודה ס"ל (כרבנן) [כר"א] דאין לו אלא ארבע אמות ואותן ארבע אמות כולן לרוח אחת יהבינן להו ופליג עלייהו דרבנן דדוקא לרוח אחת ולא לכל צדדיו כרבנן דאמרי שמונה על שמונה ובברירתו הדבר תלוי שיקחם לאיזה רוח שירצה אבל כיון שברר אותם לצד מזרח והחזיק ללכת אמה אחת מאותן ארבע אמות שוב אין מניחין אותו לילך לצד מערב אפילו שלש אמות:

גמ' הלכה כרבי יוחנן בן נורי. דישן קני שביתה כאילו ניעור:

הלכה כדברי המיקל בעירוב. דנכסי הפקר לא קנו שביתה דהלכה כרבנן דאמרי הרי הן כרגלי המוצאן והכי מפרש ואזיל: