רבינו גרשום על מנחות פג:

מנין למותר הפסח. שאם הפריש פסח ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון זה הוא מותר ומנין שיקריב שלמים:

לדבר הבא מהצאן ומן הבקר. היינו שלמים דבר הבא מן הצאן. זהו פסח:

כשב לרבות את הפסח. דבא מן הכבשים:

לאליה. דגבי כשב כתיב אליה:

ושלמים הבאים מחמת פסח. היינו מותר הפסח:

לימד על העז על הפסח הבא מעז שאין טעון אליה כעז. הפסיק הענין למעט מאליה:

וצריכי הני תלתא קראי למילף דמותר פסח קרב שלמים:

אבל עיברה זמנו. זמן שחיטה ולא עיברה שנתו דחזי לפסח שני בי"ד אייר אימא לא יהא קרב שלמים:

אבל לא עיברה לא זמנו ולא שנתו. כגון דאבד זה והפריש אחר תחתיו ושחטו א) ואף דפסח בזמנו פסול לשם שלמים מ"מ צ"ל דס"ל דהכא שאני כיון שכבר יצאו הבעלים ידי חובתם באחר סתמו עומד לשלמים וצ"ע בזה ועי' בפסחים צו ע"ב: ונמצא הראשון ועדיין לא עיברה זמנו זמן שחיטה דאפי' לפסח ראשון נמי חזי:

אית דמפרש לא עיברה זמנו ולא שנתו דמתו בעלים קודם שחיטתו דאפי' לפסח ראשון חזי אימא לא יקרב שלמים קמ"ל:

סליק פירקא

ואפי' מן העלייה. מחיטין ישינים שבעליה:

והאי תביאו מבעי ליה כדאמרי' בפירקין דלעיל שכל מה שאתה מביא ממקום אחר כזה:

שתהא חדשה. כלומר שיקריב שתי הלחם קודם לכל המנחות שיביא מן החדש אבל שתי הלחם אפילו מן הישן:

עד כאן לא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא בחדש: