רבינו גרשום על מנחות פג.

מה חטאת מקדשת בבלוע. דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו נגע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה כמו אם היו ב' חתיכות א' של בשר שלמים וא' של בשר חטאת ונפל מזו לזו ובלע זו מזו יאכל כחמור שבה כחטאת ליום ולילה עד חצות:

מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו דזכר הוא אף כל קדשים אין שפיר ושליא קדוש בם דקסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין כשיולדו ולא במעי אמן:

ודנין אפשר. נקבה שיש לה שליא מזכר שאין לו שליא:

מה מלואין מותריהן בשריפה. דכתיב ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר. אבל אם נשאר בהן בעלי חיים אינן בשרפה:

מה שלמים מפגלין. כדאמר הזבח מפגל את הנסכים:

ומתפגלין. אם חישב בעצמן:

ור' עקיבא מפרש לקרא מה מנחה מקדשת בבלוע. דכתיב גבי מנחה כל הנוגע בהם יקדש:

אי כתב רחמנא במנחה. דמקדשת בבלוע:

משום דרכיכה. דסלת בלעא אבל חטאת דלא רכיך אימא לא:

אגב דשמן קדור א) אולי צ"ל קדיר נכנס בו ובולע ביותר מפני וכו'. בלעו ובולע מפני שהוא חם:

אף כל. בין פסח ובין תודה ושאר זבחים אינו בא אלא מן החולין:

ובידו הימנית. דכתיב בה כהונה:

מה אשם עצמותיו מותרין. ולא נסיב אשם אלא משום דקא מפרש קרא כל אחד בפני עצמו והוא הדין דאפי' שאר זבחים מותרין כדאמרי' במס' פסחים אבל העצמות והגידים ישרפו לששה עשר. ואמרי' הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו מוח לשדינהו אלמא דעצמות מותרין:

אף כל אפילו עולה עצמות מותרין כדאמרי' במסכת זבחים פרשו אפי' הן בראש המזבח ירדו ושריין אפילו לקתתא דסכיני:

לר' עקיבא. דנפקא ליה (מדפסח) [דדבר שבחובה אינו] בא (אלא) מן החולין מחטאת האי וזבחת פסח מאי דריש ביה: