רבינו גרשום על מנחות עד.

ת"ל לכהן כמנחה. כלומר שצריך לעובדה הכהן לקמוץ אותה כשאר מנחות:

ולא לאש' כמנחה דעלמא. כלומר שיהא הקומץ [קרב] והשאר נאכל אלא כולה כליל:

ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפילו שלא בזמן משמרתו. על הנפש השוגגת אפי' על שגגתו:

אבל במזיד אימא לא קמ"ל והיתה לכהן דהאי אשבועת העדות כתיב דעשה בה מזיד כשוגג:

אי דלמעלה. על הדשן וגחלים שעל גבי המזבח:

דילמא לאבוד. שאין צריכין הקטר אלא לאבוד:

לאכילה הקשתיו. לחביתי כ"ג שלא תהא נאכלת כחביתין ולא לדבר אחר שתהא טעונה הקטר כחביתין אלא הולכ' לאיבוד:

סכינא חריפא למיפסק קראי. כלומר וכי יכול אדם לפסוק הכתוב להטיל סופו לתחלתו כזה העניין:

מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי להקישה לחביתין שכן נדבתו תדירה. יכול להביא בכל יום כחביתין שבאין בכל יום. לא חטא נדבתו וחביתין אינן על חטא:

ובסי ריחיה. שנדבתו וחביתין באין בלולין בשמן וריחו נודף:

ל"א בזה ובזה כתיב ריח ניחוח:

לאפוקי חובתו דאינו תדיר שאינו חוטא בכל יום. ובא על חטא. ואינו בלול בשמן ואין כתוב בו ריח ניחוח:

שכן בא עשרון. כחביתין:

חובה. וחייב להביא לאפוקי נדבתו שיכול להתנדב כמה עשרונים שירצה:

ורבנן. דסבירא להו דכולה כליל האי לא תאכל מאי עבדי ליה כו':

לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש: