רב"ז יורה דעה שכא

להיכן יתנם. מפני מה לא נצטוה משה מפי הגבורה לעשות הארון תחלה? אמנם נלפענ"ד לפרש הכל על נכון בס"ד. באופן שגם זאת היתה אחת מן התוכחות שהוכיח משה רבינו לישראל ויתכן עפ"י מ"ש ביומא פ"ב: „ר"י רמי כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים. מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו“. וביומא ג' ע"ב: אמר א"ח משום ר"א כתוב א' אומר ועשית לך ארון עץ. וכתוב א' אומר ועשו ארון עצי שטים. הא כיצד כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. והמהרש"א (בח"א יומא ג' ע"א שם) כתב: דשקולים הם הדרשות, דאינו נראה דפליגו וכו' יע"ש. ועפי"ז י"ל על פירש"י (ביומא ע"ב: ד"ה מצווין) שכתב: בתחלה הטיל הכתוב המלאכה על משה, ואח"כ הטילו על הצבור, ואע"ג דקראי לאו בהאי סידרא כתיבי, אסמכתא בעלמא הוא דקאמר. עכ"ל. ולפענ"ד נראה דאם נימא דרשות שקולים המה. לאו אסמכתא היא, אלא דרשא גמורה היא מן התורה, דת"ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ואקדים לפרש גירסת רבינו חננאל (שנדפסו בש"ס ווילנא): „ועשו ארון. מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו“. עכ"ל. הרי דלגירסת רבינו חננאל לא דרשינן זאת מרומיא דקראי. רק מהאי קרא גופיה ד„ועשו ארון“. ונראה דהר"ח בגירסתו משווה דרשת הגמרא לדרשת ה„מדרש רבה“ (סדר תרומה פל"ד־ג'): „מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון. אריב"ש א"ל הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה“. עכ"ל. והרבינו חננאל סבירא ליה דהיינו טעמא נמי לדרשת הגמרא דמדמו ת"ח לארון הקודש. כמו שבארון הלוחות מונחים בו. כן בלב נבין תנוח חכמת התורה. על כן יבואו כל בני עירו ויעסקו במלאכתו. כדי שיזכו כולם לתורה. והאיר ה' את עיני ומצאתי לרבותינו בעלי .התוספות (עה"ת פ' תרומה) כתבו וז"ל: ועשו ארון. בכולהו כתיב ועשית. וכאן כתיב ועשו. לפי שהכל חייבין להתעסק בו מפני כבוד התורה שבתוכו. וקו"ח לת"ח שבני עירו מצווים לעשות מלאכתן כדי לכבדם. והכי איתא ביומא „ועשו ארון“ מכאן לת"ח וכו'. עכ"ל. הרי מבואר דגם רבותינו בעלי התוס' גרסו כהר"ח. דלמדו הא דת"ח בני עירו מצווין לעשות מלאכתו, מהאי קרא ד„ועשי ארון“ בלחודיה. ומקורם טהור מהמד"ר הנ"ל. ולגירסת הר"ח והתוס' אתי שפיר הגמרא והמד"ר הנ"ל, והם שפה אחת ודברים אחדים, זב"ז קשורים ונצמדים. אך אם נימא כהמהרש"א הנזכר, דשני הדרשות שקולים הם כנ"ל, יש לפרש להגמ' הנ"ל גם לפי הגירסא שלפנינו דעיקר הדרשא דת"ח בני עירו מצווין לעשות מלאכתו נלמד מקרא ד„ועשו ארון“ וכדאמרן. והיינו משום דבזה עשו רצונו של מקום. והא דכתיב „ועשית לך ארון“, מיירי בזמן שלא עשו רצונו של מקום, ולא היו עוסקין במלאכתו של ת"ח. ממש כתירוץ הגמ' ביומא ג' ע"ב הנ"ל

השתא הכא נתנה ראש ונשובה לדרוש כמין חומר, דהיינו טעמא שאמר הקב"ה למשה „בעת ההוא“ בתחלה פסל לך' ואח"כ ועשית לך ארון כדי שיתנו ישראל אל לבבם, וישאלו לדעת שכשיבא משה ויהי' הלוחות בידו להיכן יתנם? ויבינו לעשות רצונו של מקום שיעסקו הם במלאכתו של ת"ח משה רבינו ושיעשו הם את הארון. ואך אז היה יכול משה להקדים את עצמו ולפסיל הלוחות, ובעוד היותו בהר לקבל הלואות, מלאכת הארון היתה נגמרת ע"י ישראל, וכשיבא משה עם הלוחות בידו, ימצא הכל מתוקן לפניו, לתת את הלוחות בארון אשר עשו ישראל בעוד היותו בהר. אולם בני ישראל לא עשו אז רצונו של מקום לעשות את הארון ורק משה לבדו, הוא ולא אחר, הכשיר את עצמו למלאכת שמים. והיה מוכרח להקדים לעשות את הארון, כרי שיהא מוכן ליום שובו מההר ויתן בו את הלוחות. וע"ז הוכיחן משה רבינו תוכחת מגולה, על שלא עשו את הארון, ועי"ז לא עשו רצונו של מקום וזאת גרמה לו שהיה מוכרח בעצמו להקדים לעשות את הארון וז"ש: „ואעש ארון וגו' ואפסיל שני לוחות“ וגו'. כלומר שהיה מוכרח בעצמו להקרים עשיית הארון, ולעכב נתינת הלוחות, וגדול עונם מנשוא, עד שיתנו אל לבם לשוב בתשובה שלימה מה ושיעשו רצונו של מקום. ודו"ק כי זה נכון מאד

שאו נא עיניכם וראו בש"ס שבת קי"ד ע"א: אר"י איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. והנ"מ למיטרח בריפתה. ע"ש. ואין לך עוסק בחפצי שמים יותר מרב העיר שכל מילי דמתא עליה רמיא, להזהיר אתהם את חקי אלהים ותורתו, ולהודיע להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, וכל דבר הגדול וכל דבר הקטן יביאו אליו, והוא נושא לבדו טרחם, משאם, ריבם. ודאי מחויבים הצבור למיטרח בריפתיה, לתת שכרו, די סיפוקי. וכאשר לא יספיק שכרו כגון שנתרבו בני ביתו, מוסיפין לו. ככתובות ק"ה ע"א הנ"ל. וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים ה"ז הנ"ל: „לא הספיק להם אף על פי שלא רצו מוסיפין כדי צרכן הם ונשיהם ובניהם ובני ביתן“ עכ"ל, וה„כסף משנה“ (שם) לא הערה מקורו דמנ"ל דמחויבין להספיק גם לצורך בני ביתם? (עי' בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' כ"ב וסי' קס"ו ע"ש) ולפענ"ד דבר זה מסיני נאמר, ונכתב במקומו, דת"ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו ולמיטרח בריפתיה. ואי ס"ד לו ולא לבני ביתו. עדיין יהא הת"ח מוכרח לעסוק בא זה מלאכה בכדי לפרנס בני ביתו, א"כ עדיין לא יצאו בני עירו מחיובם לעשות מלאכתו ז אלא ודאי דמחויבים הצבור לפרנס גם אשתו ובני ביתו של הת"ח [ומצאתי ב„תנא דבי אליהו“ ח"א פכ"ז: „ומבשרך לא תתעלם“, מי שיש לו ת"ת בשכונתו וכו' והוא זן אותו ומפרנסו ומכלכלו. נמצא שהוא מקיים ומחיה לאותו ת"ח ואת אשתו ובניו ואת כל אשר לו ואת כל הקרובים עמו במשפחה“ וכו' יע"ש. ובתנדב"א (לעיל פ"כ) איתא: „מי שיש לו ת"ח בתוך ביתו וכו' ומפרנסו עס בני ביתו, ברכה נכנסת לו“. יע"ש]. ומכל האמור מצינו ראיות מפורשות דמותר לרב העיר לקבל ספיק ושארי הכנסות מאנשי העיר (ועי' רמ"א יו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"א, ובש"ך סק"כ. ובשו"ת תשב"ץ ח"א מסי' קמ"ב עד סי' קמ"ח. ועוד בכמה שו"ת, כנודע לכל באי שערי תשובה]

ממוצא הדברים האלה, תבינו ותשכילו, נכבדי ק"ק הוש. כי חלילה חולין הוא לכם להוריד בקודש, לגרוע משכרת הרב הגאון אב"ד דקהלתכם נ"י הקצוב לו לכל חדש! רבותינו אדירי התורה, פסקו להוסיף אע"פ שלא רצו דייני גזירה. ואי ם עדה המאושרה, מדוע עיניכם צרה? הביטו נא וראו בשו"ת „חתם סופר“ (חחו"מ סי' קס"ו) שהוכיח במישור את ראשי עיר אחת כי רצו לפחות ולגרוע מפרס הרב שלהם יע"ש. [במחכת"ה קיצר במקום שהיה לו להאריך. ואנא זעירא בארתי הדברים בס"ד. וגם להשו"ב דמחנ"ק חלילה לכם לגרוע ממשכרתם אפי' פ"ח. מי לא יירא משאגת גור אריה יהודה דוד מלך ישראל: „משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'“ (תהלים י"ב יעו"ש בילקוט תהלים י"ב סי' תרנ"ז). ואם תאבו ושמעתם לקול חוצב להבות אש־דת תוה"ק, ותחזירו למפרע את כל הגרעון להרב דמתא וגם להשובי"ם, ומכאן ולהבא לא תגרעו עוד. מאת ה' ישאו ברכה, ברבייה והמשכה, ויוסף אליכם אלף אלפי פעמים ככה. שמעו אלי ותחי נפשכם, וחדות ה' יהיה מעוזכם: בצלאל זאב שאפראן