רב"ז יורה דעה שכ

לקדם ולזכות, שהרי עליו לגדלו ולהעשירו, עכ"ל. הרי מבואר דילפינן מכהן גדול לשאר אום חשיב, כגון ראש ישיבה. והוא הדין לדיינים. ועפי"ז יש להעיר ע"ז שמצאתי בפרש"י תענית כ"א ע"א ד"ה מלך ר"י. שכתב: מינוהו ראש ישיבה עליהן. מנהג הוא מי שהוא ר"י, היו מגדילין איתו משלהן ומעשירין אותו כדאמרינן לגבי כה"ג, בסיפרא וביומא י"ח [הנ"ל[ עכ"ל וע"ע בפירש"י סוטה מ' ע"א ד"ה א"ר אבהו אית לן רבה ע"ש. ותמהני שלא הביא מחולין קל"ד ע"ב הנ"ל דמפירש להדיא גם לענין שאר אדם חשוב כנון ראש ישיבה, דמחויבין לגדלו ולהעשירו. ומשמע דלאו מנהגא בלבד הוא כמו שעלה על דעת רש"י ז"ל בתענית הנ"ל, אלא חיוב גמור הוא, משום דילפינן מכה"ג, גם לשאר אדם חשוב כנ"ל. וצע"ג. ותרי תמיהי מדכר דכירי לה. דהא שנו חכמים בלשון המשנה ב"ב צ"ט ע"ב: דרך המלך אין לה שיעור. ובפי' הרשב"ם שם כתב: דמדכתב בפרשת המלך „לבלתי רום לבבו מאחיו“ קדריש גדלהו משל אחיו. כדדרשינן נמי והכהן הגדול מאחיו. עכ"ל. [ולקמן אבאר בס"ד כוונת פי' הרשב"ם בזה]. עכ"פ מצינו למידן מקרא, גם גבי מלך לגדלהו משל אחיו. ולאו דוקא גבי כה"ג. וגם רבנן איקרו מלכים. כגיטין ס"ב ע"א ע"ש. ועפי"ז יתכן לשין הגמ' בתענית כ"א ע"א שאמרו „מלך ר' יוחנן“ וכו'. כלומר דרבנן איקרו מלכים. וממילא מוכח דמחויבין לגדלו ולהעשירו, מקרא האמור בפרשת מלך, כפירוש הרשב"ם הנ"ל. ותימה מה על פירש"י בתענית וסוטה הנ"ל שלא הביא מכ"ז. וגם תימה על פי' הרשב"ם שלא הביא מחולין קל"ד ע"ב שהביאו דרשא זו דכה"ג, גם לענין שאר אדם חשוב, וכאמור. וביותר תמה אקרא על מרן הסמ"ע שלא העיר מכ"ז, וצע"ג

(ב) ועתה אלכה ואשיבה למש"כ הטור בחו"מ סי' ט' הנ"ל דגם אם יש נדבות או הקדשות סתם לוקחין מהן לפרנס דייניהם. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' ט' הנ"ל. וגם זה מקורו נובע מכתובות ק"ה ע"א דגוזרי גזירות היו נוטלין שכר מתרומת הלשכה. ושם בכתובות ק"ו ע"א: ארבב"ח אר"י דגם מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ובפירש"י שם כתב: מגיהי ספרים של כל אדם ואדם. שאסור להשהות ספר שאינו מוגה וכו' וראו ב"ד שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך. עכ"ל. וכן הוא ברמב"ם פ"ד מהל' שקלים ה"ז: מגיהי ספרים שבירושלים ודי נין כו' ניטלין שכרן מתרומת הלשכה. עכ"ל. אולם בירושלמי למי פ"ד דשקלים ה"ב, שם הגירסא מגיהי ספר העזרה' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וראיתי בשירי קרבן על הירושלמי שם שהשיג על פירש"י כתובות ק"ו ע"א הנ"ל שפי' מגיהי ספרים של כל אדם, משים שהפקירו ב"ד תרומת הלשכה לכך. והקשה ע"ז בזה"ל: דלא מצינו שהפקירו ב"ד תרומת הלשכה לצרכי ציבור וכו' אלא ודאי דלא אמרינן לב ב"ד מתנה אלא בדבר ששייך למזבח ולצרכי מקדש. וא"ת שני דייני גזילות יוכיח? י"ל דהם היו לצורך המקדש שלא יגנבו ויגזלו שם. ועוד שלא ימנעו העם מלהביא קרבנותיהם לירושלים. לכן נ"ל דלשון מגיהי ספרים שבירושלים דאיתא בבבלי לאו דוקא. ואמגיהי ספר שבעזרה קאי. עכ"ל השי"ק. ובמחכ"ת אישתמיט מהגאון בעל „שירי קרבן“ הטוש"ע בחו"מ סי' ט' הנ"ל דמבואר להלכה דגם בזה"ז נוטלין שכר הדיינין מסתם הקדשות. אע"ג שבעוה"ר אין לנו לא מקדש ולא מזבח. ועל כרחך ודאי משום דאמרינן לב ב"ד מתנה ע"ז. ומה שהשיג ה„שירי קרבן“ על פירש"י והוכיח לומר דלא אמרינן לב ב"ד מתנה, אלא בדבר ששייך למזבח ולצרכי המקדש כנ"ל אישתמיטתיה במחכ"ת דבר התוס' בשבועות י' ע"ב ד"ה קדושה. והתוס' מעילה י"ד ע"א ד"ה בונין. שכתבו להדיא דהא דדייני גזירות וכן מגיהי ספרים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה משום דלב ב"ד מתנה עליהן ע"ש וא"כ פשוט וברור דרשאין ליטול שכר הדיינין גם מסתם הקדשות אפי' בזה"ז. ודלא כהשי"ק [ועיין רש"י מ"ק י"ח ע"ב ד"ה אפי' בספר עזרא ע"ש. ועיין בהגהות הגר"א ז"ל על הירושלמי שקלים הנ"ל ובגה"ש שם, ובמשנת אליהו. ויש לפלפל ולא עת האסף פה] אמנם כן אכתי יש להקשות פ"ז, מברייתא מפורשת בספרי פרשת שופטים (פיסקא קס"ה): „לבלתי רום לבבו מאחיו, ולא משל הקדש“. וכן הוא בילקוט שמעוני פ' שופטים שם. והמפרש „זית רענן“ שם פי': ולא משל הקדש דמשל הקדש אסור ליטול כדי להתנאות עצמו עכ"ל. וראיתי להגאון מלבי"ם ז"ל (בפירושו עה"ת פ' שופטים) שהגיה להספרי הנ"ל ומחק מלת „הקדש“ וכתב שצ"ל: „מאחיו, ולא משל הקודם“. יע"ש. ובמחכ"ת אישתמיטתיה ה„ילקוט שמעוני“ וה„זית רענן“ הנ"ל. וגם בל"ז פירוש המלבי"ם בהספרי דחוק מאד. כאשר יראה המעין. ולפענ"ד נראה פירושו של ה„זית רענן“ נכון מאד. אבל אני אוסיף מיא וקמחא, ואמינא טעם לשבח. ואקדים לפרש דברי הרשב"ם מ"ש על המשנה בב"ב צ"ט ע"ב דדרך המלך אין לה שיעור. וכ': דמדכתב בפרשת המלך „לבלתי רום לבבו מאחיו“ קדריש גדלהו משל אתיו. כדדרשינן נמי והכהן הגדול מאחיו וכו'. עכ"ל. ודברי הרשב"ם ז"ל תמוהים. דבשלמא גבי כה"ג שפיר דרשינן מדכתיב „הגדול מאחיו“, היינו לגדלהו משל אחיו. משא"כ גבי מלך דכתיב בדרך שלילה „לבלתי רום לבבו מאחיו“. אדרבה איפכא שמעינן מינה ל ולפענ"ד נראה לפרש כוונת הרשב"ם. כלומר: שהמלך היה נוטל שכרו מאחיו בני המדינה, לא מתרומת הלשכה, למען לא ירום לבבו. וכיון שהוא נוטל הכל מאחיו בני המדינה, הנם שאין לה שיעור למעלה. מ"מ לא יכול להתגאות. כירושלמי ערלה פ"א ה"ג. מובא בתוס' קידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל. ובר"ן פ"א דר"ה. דסימנא מלתא, דהאי מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאיסתכולי ביה“ [וכעין זה איתא ב„תנא דבי אליהו“ (ח"א פכ"ז): „בזמן שהאדם אוכל משלו, לבו מתיישב עליו, ואם הוא אוכל משל אחרים לבו מתמרמר עליו“. ובש"ס ביצה ל"ב ע"ב: „המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו“. ועיין בע"ז כ"ח ע"ב שוריינא דעינא באובנתא דלבא תלוי' יע"ש. וכיון שלבו מתמרמר, ממילא עולם חשך בעדו ר"ל. וא"כ עפי"ז קרא גופיה מפרש טעמא „לבלתי רום לבבו“ לכך „אחיו“. כלומר משום הכי רק גדלהו משל אחיו. וממילא לא ירום לבבו. ועפי"ז אתי שפיר דרש הספרי הנ"ל: „לבלתי רום לבבו מאחיו, ולא משל הקדש“. כלומר דאם היה נוטל המלך שכרו משל הקדש מתרומת הלשכה, עדיין יוכל להתגאות, באשר אינו ניטל ביחוד משל אחיו כלום רק הקדש והבן. וא"כ עפי"ז קשה על הש"ס כתובות ק"ה ע"א והרמב"ם בהל' שקלים הנ"ל, שפסקו ליטול שכר הדיינים משל הקדש מתרומת הלשכה. וכן פסקו הלכתא בטוש"ע חו"מ סי' ט' הנ"ל דלוקחין מהקדשות סתם כנזכר. והלא לפי מה שבארנו עד כה עיקר חובת הצבור לפרנס דייניהם נובע מהא דגדלהו משל אחיו. ולפי דרשת הספרי אמרינן „מאחיו, ולא משל הקדש“? ואפשר דהספרי לא מיירי בסתם הקדש. אלא בהקדש שהוא קדושת הגוף. כתירוץ התוס' בשבועות י' ע"ב ד"ה קדושה. או בהקדש נדבת יחיד אפי' הקדישם למוסרם לצבור כתירוץ התוס' מעילה י"ד ע"א ד"ה בונין הנ"ל. ועיין בסמ"ע חו"מ סי' ט' סק"ח ובפרישה שם ודו"ק

(ג) הגם הלום ראיתי, בסייעתא דשמיא, לחרש דבר נאה ומתקבל, „ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא“ דחובה על הצבור לפרנס דייניהם וחכמיהם! מלבד הדרשה דגדלהו משל אחיו הנ"ל. „זכרו תורת משה“ (בפרשת עקב י'): בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלחות וגו' ושמתם בארון ואעש ארון עצי שטים, ואפסל שני לחית אבנים וגו'. ואפן וארד מן ההר, ואשים את הלחת בארון אשר עשיתי וגו' ופירש רש"י (שם): „בעת ההוא לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך, ואח"כ ועשית ארון. ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם וכו'. עכ"ל רש"י ז"ל וכאן הבן שואל מכל מקום, מה בקש משה רבינו להראות בספור הזה הכי רצה להראות חכמתו לעיני כל ישראל נגד הקב"ה? ואם אחת הדעת נותנת כן שכשיבוא והלוחות בידו