רב"ז יורה דעה שיז

וכו'. ומשנינן הא דצדיק הוא תיהוי לי' כפרה, הנך לא ליהוי להו כפרה. הלכך אומר לי לבי אני יצחק המחבר, שאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע ההוא רשע ולא עשה תשובה עכ"ל

ומצאתי עוד בס' אור זרוע הגדול בת"א הל' שחיטה סי' שע"א, שכ' וז"ל ואשכחן דאחמור רבנן במאכיל טריפה, ואסרו לעסוק בקבורתם. דאמר בירושלמי פ"ח דתרומות ה"ג וכו'. כנ"ל. וכ"כ עוד האור זרוע בהל' גה"נ סי' תמ"ח, וז"ל: והרי שהיה מוכר טריפות בחזקת כשירות, או שהי' מוכר חלבים בחזקת שומן, ומת, קודם שעשה תשובה, אסור להתעסק בקבורתו. ולא עוד אפי' כלבים אוכלים את בשרו ולוקקין את דמו, אסור להברית כלבים מעליו. כההיא ירושלמי דתרומות וכו' עכ"ל. ומדברי ה„אור זרוע“ אלו, נובע מש"כ בהג"א על הרא"ש בחולין פרק גה"נ סוס"י ט"ז. מובא גם בב"י יו"ד סי' כ"ה. ובד"מ על הטור יו"ד סי' ס"ד אות י"ד. ובבאר הגולה' בגליון הש"ע יו"ד סי' כ"ה אות ג'. דהמאכיל טריפות אסור להתעסק בקבורתו. ומקור ד"ז נובע מה„אור זרוע“ הנ"ל. וחזה הוית בש"ע הרב התניא, הל' שחיטה סי' כ"ה סק"ט, שהביא ג"כ להג"א הנ"ל. וכתב: וסמך לזה מן התורה, לכלב תשליכון אותו. פי' את האוכל ואת המאכיל עכ"ל. ותימה גדולה על הרב ז"ל, שלא זכר שר להירושלמי בתרומות, בהעובדא דטבח שהאכיל טריפות וכו' כנ"ל. ועובדא זו אמרו בכפילא, שכן הוא גם בירושלמי ע"ז פ"ב הלכה ג' ע"ש. וכ"ה במד"ר סדר ויקרא פ"ה סי' ו' ע"ש. ומצאתי בש"ך עה"ת סדר משפטים, שפי' על דרך הפשט, את הפסיק „לכלב תשליכון אותו“, מ"ש כפי' הרב התניא הנ"ל. והביא מש"כ במדרש. ולא ציין להירושלמי ע"ש, והרב ז"ל במחכת"ה אישתמיטתי' כל זה

גם הלום ראיתי בהגהות יד שאול על יו"ד סי' שמ"ה סעי' ה', שכ' דדוקא במוכר טריפות אמרו שאסור להתעסק בקבורתו אבל בשאר רשעות מותר להתעסק בקבורתו. ותדע שהרי מקרא מלא „פקדו את הארורה הזאת“, אף שהיתה מרשעת גמורה, ודוחק לומר לפי שהיתה בת מלך וכו' ע"ש ששמח מאד שזכה לראות בס' אור זרוע בהל' גה"נ וכו' ע"ש ותמהני מאד על הגאון רב יוסף שאול ז"ל סיני ועוקר הרים, שהיה לו ספר „אור זרוע הגדול“. ובמתכת"ה לא ראה מש"כ בהל' אבילות הנ"ל להדיא, דגם באדם שהוא רשע ידוע גם בשאר עבירות אסור להתעסק בקבורתו, כאמור. ולאו דוקא במוכר טריפות. ומש"כ מהמקרא „פקדו את הארורה“ דדוחק לומר לפי שהיתה בת מלך. היא תימה גדולה, דהרי מפורש יוצא בהפסוק שם [מלכים ב'. ט' – ל"ד] „פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה, כי בת מלך היא“. הרי מפורש משפט כתוב הדר, דקברוה מטעם כי בת מלך היא. עכ"פ מצינו למידן דהאור זרוע' ז"ל ס"ל, דהא דתניא: כל הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין עמו בכל דבר. היינו אפי' לקבורה דאסור להתעסק בקבורתו. ועפי"ז תמוהים מאד דברי הב"ח ז"ל סי' שס"ב הנ"ל, שהעמיס בדברי האו"ז במש"כ דאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע. היינו שאסור להוציא לו תכריכין, אלא קוברין אותו בלא תכריכין. ובאמת זה אינו דהרי מבואר להדיא בס' „אור זרוע הגדול“ דאין מתעסקין בו אפי' לקבורה, אם ידוע הי' שהוא בעל עבירות, והיינו שהי' רגיל לעשות עבירות. דהרי זה בכלל פורש מדרכי צבור. כמש"כ בהגהות מרדכי פ"ג דמ"ק סי' תתקל"ז ע"ש. ולהכי אסור להתעסק בקבורתו, כדין שאר פורש מדרכי צבור, כגון מומר, וכיו"ב. לשיטת האו"ז הנ"ל. והיינו נמי טעמא דהאו"ז בהל' שחיטה, ובהל' גה"נ הנ"ל. שכ': דהמוכר טריפות בחזקת כשירות אסור להתעסק בקבורתו. כלומר. דמשום שחטא והחטיא את הרבים, הוא בכלל פורש מדרכי הצבור. כר"ה י"ז ע"א. ואין מתעסקין עמו אפי' לקבורה כנ"ל. אבל אם רק לפעמים עושה עבירה לתיאבון, לא נקרא פורש מדרכי צבור. כמבואר ברא"ש פ"ג דמ"ק סי' נ"ט, ובמרדכי שם סי' תתפ"ו, ובהגהת ת מרדכי הנ"ל. ובטור יו"ד סי' ש"מ בשם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ע"ש בב"י

ועפי"ז לא קשה מידי קושית הב"ח על האו"ז הנ"ל, דהא שאמרו דאין קוברין רשע אצל צדיק. דמוכת מזה דמתעסקין בקבורתו של רשע. ע"כ איירי ברשע כזה, שעושה לפעמים עבירה לתיאבון, שאיננו נקרא פורש מדרכי צבור, ולהכי מותר להתעסק בקבורתו משא"כ ברגיל לעשות עבירות, או עושה עבירה להכעיס, דנקרא פורש מדרכי הצבור, כמו מומר וכיו"ב, שפיר כתב האו"ו לשיטתו, דאסור להתעסק עסק בקבורתו ודו"ק. סוף דבר הכל נשמע, דאיכא פלוגתא דרבוותא בפירושא דברייתא, ומס' שמחות פ"ב הנ"ל. דהרמב"ם לפי פי' הרדב"ז, וכן הרשב"א, והרא"ש בתשו', והטור, והב"י, והש"ך, והלח"מ ז"ל. פירשו להא דתניא במס' שמחות, דכל הפורש מדרכי צבור „אין מתעסקין עמו בכל דבר“, לאו לענין קבורה אמרו ד"ז. אבל בעל ס' האו"ז הנ"ל ס"ל דאפי' לענין קבורה הן הן הדברים, דאין מתעסקין עמו, כדבר האמור א'):**(א) אמר בן המחבר: למסקנא דמלתא, נראה להורות כדברי הרשב"א ז"ל (הנ"ל באות ב') דצריך קבורה. וכן מבואר בשו"ת בשמים ראש סי' ס"ד דצריך לעסוק בקבורת אדם רשע. וכן בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' שמ"א) כתב: אע"ג דאין מתטסקין עם המומרים והמוסרים וכו', ה"ד להתאבל עליהם, אבל קבורה ודאי חייבים לקוברו, אלא שאין לקוברו בקברי אבותיו משום אין קוברים רשע אצל צדיק וכו' יע"ש. אם כי הב"ח בסי' שס"ב החליט דצריך לקברו בלא תכריכין וסיים דהכי. נקטינן. ע"ש. אמנם כן, נהוג עלמא לקבור את הפורש מדרכי צבור עם תכריכין ג"כ, מפני דרכי שלום, דלא גרע ממתי עכו"ם דמתעסקין עמהן, וכמבואר בסי' שס"ז. ואין לך רשע גמור מ„מאבד עצמו לדעת“, אפילו הכי ניתן לקבורה ותכריכין. אך ורק צריכין להיות נזהר בדבר, להרחיק את הרשע מקבר ישראל כשר, ח' אמות. ואם כי היה די לכאורה בד"א שזה נחשב למקומו. מ"מ יש להחמיר להרחיקו יותר, שלא יקרב מקומו של הרשע למקום תפיסתו של הצדיק. כאשר כן החמיר הגאון ר"ש איגר ז"ל (בגליון רש"א שם) להלומדים אצל המסיתים יע"ש: חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** בצלאל זאב שאפראן

סימן קלב

תשובה מבן המחבר

נשאלתי אם יאות להדליק בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות „נרות־עלעקטרי“, להיות דולקים בימי ה„יאהרצייט“ של הבעה"ב המתפללים בתוכם

וזאת היתה תשובתי

הנה יש מקום לדון להתיר ההדלקה של „יאהרצייט“ ב„נרות עלעקטרי“. עפ"י מה שכתב הגאון העצום ר' יצחק שמעלקיס ז"ל (שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ק"כ) דמותר להדליק ולברך על „גאז ליכט“ או עלעקטערישעס ליכט“ ויוצא ידי חובת המצוה, ואסור לכבותם בשבת כמו נרות שיש בהן