רב"ז יורה דעה שטז

סימן קלא

כבוד התורני משכיל לאיתן וכו' מר משה דוף נ"י יאססי

ע"ד אשר שאל לדעת חו"ד, אם שפיר דמי נקבור מומר, בביה"ק ישראל

? תשובה

(א) פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי, כי הנה מה שכתב כה"ר שנוהגין בכל תפוצות ישראל, שלא לקבל מומרים בביה"ק ישראל. לא נתברר לן הדבר. הן אמת דמנהגא מילתא היא. כמפורש יוצא מפה קדוש, רב שרירא גאון ז"ל. מובא בטור חו"מ סי' שס"ח, וז"ל: חייב כל אדם לבלתי שנות „מנהג“ דאמרינן מנלן, דמנהגא מילתא היא, שנאמר „לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים“. וכש"כ בדבר שיש בו תקנה גדולה, והסרת מריבה. לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו ושלום עכ"ל. ומרן הב"י ז"ל לא הערה מקומו. ובספרי פ' שופטים (מובא ברש"י נדה נ"ז ע"א ד"ה לא תסיג) דרשו פסוק זה, למוכר קבר אבותיו ע"ש. ומצאתי ברש"י משלי (כ"ב כ"ח) אל תסג גבול עולם כתב: „אל תשוב אחור מנהג אבותיך“ וכו' עכ"ל. ומקורו נובע מהמדרש משלי ע"ש וצ"ע. ולדעת הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים ה"ב, יש במנהג שהוא כדי לחזק הדת, עשה, ול"ת, ע"ש. ונראה דמטעם זה אמרינן בסנהדרין מ"ו ע"ב: דלא לישתני ממנהגא. ע"ש בפירש"י. אמנם כן, כ"ז שייך במנהג השכיח, אבל המקרה, אשר לא יתמיד, לא שייך לומר „מנהג“. כמבואר להדיא ברמב"ם פי"א מהל' שחיטה הי"ג. וז"ל: שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג עכ"ל. ובכ"מ שם כתב, דבדבר שאינו מצוי יעמוד הדבר על הדין ע"ש. וכן פסק הרמ"א בחו"מ סי' של"א סעי' א', ובש"ך סק"ב, כתב וז"ל: וכ"כ הרמב"ם בהל' מאכא"ס. וכ"כ עוד הש"ך בתו"מ סי' ק"ז סק"ו וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' ק"צ סק"ג [והפלא שבכל הג' מקומות הנ"ל כ' הש"ך כן בשם הרמב"ם בהל' מאכא"ס. ושם אין זכר כלל מזה, רק בהל' שחיטה הנ"ל] וכ"כ עוד השיך ביו"ד סי' רס"ד סק"ב, וסי' רס"ז סק"י, וסי' שמ"ב סק"ח, וסי' שצ"א סק"ח ע"ש. והכא נמי בנידון שאלתנו מקרה לא טהור כזה, איננו מצוי ר"ל, ולא שייך בו מנהג. איברא מצאתי ב„אורח מישור“ ליו"ד סי' א', שהוכית מתשו' הריב"ש סי' תע"ה, ומהרי"ק שורש ל', דהיכי דידוע דמנהג נתייסד ע"פ ותיקין, גם בדבר שאינו מצוי שייך מנהג ע"ש. ועפי"ז לא קשה מידי קושית השירי קרבן על הירושלמי יבמות פרק ט"ז הלכה ו', ד"ה הדא עש"ה. ועפי"ז לא קשה מידי ג"כ הערת השואל בשו"ת חתם סופר חיו"ד סוף סי' רמ"ז, עש"ה ותבין וקצרתי כי לא עת האסף פה. אבל בנידון שאלתינו, מי יודע, אם המנהג שנהגו העם באיזהו מקומן, נתייסד ע"פ ותיקין צ הא איכא מנהגים שנהגו העם, ואוריי, לא מורינן, ואי עביד, עביד, ולא מהדרינן לי' כתענית כ"ו ע"ב, ע"ש בפירש"י. על כן בנד"ד נעמוד הדבר ע"פ שורת הדין

! (ב) מקור ד"ז נובע, ממה דתניא במס' שמחות, פ"ב הלכה י': „כל הפורש מדרכי צבור, אין מתעסקין עמו בכל דבר וכו' ע"ש וכ"ה ברי"ף ורא"ש בסוף מ"ק. והרמב"ם בפ"א מהל' אבל הלכה י', פסק וז"ל: כל הפורשין מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן, ואין נכללין בכלל ישראל וכו' וכן האפיקורסים, והמומרים, והמוסרין כל אלו, אין מתאבלין עליהן וכו' עכ"ל וכן הוא בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ה. ובבאר הגולה' בגליון הש"ע יו"ד סי' שמ"ה אות ח', כ': דהרמב"ם במקום „המומרים“ כ' האפיקורסים עכ"ל ולפנינו ברמב"ם דפוס ווילנא, כתב להדיא „והמומרים“. ובב"י שם כ' וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ז דמומר בכלל פורש מדרכי צבור הוא, ואין מתעסקין בו וכו' עכ"ל. וכן בכ"מ שם, כ' וז"ל: ומש"כ וכן האפיקורוסין והמוסרין,, כל אלו בכלל פורשים מדרכי צבור עכ"ל: וכ"כ בב"י וז"ל: כ"ז הוא פי' פורשים מדרכי צבור וכו' עכ"ל ותימה שלא הביא מגמ' מפורשת בר"ה י"א ע"א, שאמרו אבל המינים והמסורות, והאפיקורסין וכו' ושפירשו מדרכי צבור וכו' ופירש"י שם שפירשו מדרכי צבור, לא גרסינן. דהיינו כל הני דלעיל והך מתני' בסדר עולם. וה"ג לי' התם. שפירשו מדרכי הצבור כגון המינין והמסורות וכו'. מדרכי צבור. מדרכי ישראל עכ"ל. וכן בסנהדרין מ"ז ע"א, אמרינן: יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי הצבור יטמא וכו'. ופירש"י: מדרכי צבור, כגון מומר עכ"ל. הרי מבואר דהמומרים ושאר כל אלו הנ"ל, הם בכלל פורשים מדרכי צבור. ועל אלו אמרו בפ"ב דמס' שמחות הנ"ל, דכל הפורש מדרכי צבור, אין מתעסקין עמו בכל דבר. והרמב"ם והרא"ש בתשו' והטוש"ע ז"ל, ס"ל דלא אמרו כן אלא לענין שאין מתאבלין עליהן וכו'. אבל לענין קבורה, משמע דס"ל דשפיר דמי לקברן בביה"ק ישראל. מן הצד. בין רשעים גמורים, כמותם כיבמות ל"ב ע"ב, ול"ג ע"ב. ע"ש בפירש"י ובתוס' ד"ה בין רשעים. ומצאתי בפי' הרדב"ז, בגליון הרמב"ם (דפוס ווילנא) שם בפ"א מהו' אבל ה"י, שכתב כן להדיא, וז"ל: ונראה שקוברין א תן בקבריהן משום פגם משפחתם, אבל לא אצל צדיקים עכ"ל. וא"כ הוא הדין בנד"ד אם לא יקברו למומר, בביה"ק ישראל, איכא פגם משפחתו ומצאתי בתשו' הרשב"א סי' תשס"ג שכתב וז"ל ואף כשאמרו בכל מקום, אין מתעסקין עמהם בכל ובר, לא לענין קבורה ותכריכן אמרו, אלא שאין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עלי' עכ"ל. ודברי תשו' הרשב"א אלו, מובאין גם בב"י יו"ד סי' של"ד, ובסי' שמ"ה. בב"ה. ובד"מ שם אות א'. ובש"ך שם סק"א. ובלח"מ על הרמב"ם בפ"א מהל' ובל הלכה י"א עש"ה. ותמהני על הרדב"ז ז"ל שלא הביא לתשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל

(ג) איברא מצאתי בב"ח ז"ל, על הטור יו"ד סי' שס"ב, שכתב וז"ל וכ' עוד בס' אור זרוע: אסור להתעסק בקבורת אדם, שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה וכו' עכ"ל. ותימה דהא מהך דאין קוברין רשע אצל צדיק, בסנהדרין מ"ז, מוכח להדיא דמתעסקין בקבורתו של רשע. ומהך דאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. שמעינן דמתעסקין אפי' ברשע חמור. ואפשר לחלק בין קבורה גרידא, להתעסקות קבורה. דודאי קוברין אותו. אבל אין להתעסק בקבורתו, להמציא לו תכריכין וצרכי קבורה, אלא מניחין אותו בקבר כמו שנמצא בלא תכריכין והכי נקטינן. עכ"ל הב"ח ז"ל. ותימה גדולה על מרן הב"ח ז"ל דבמחכת"ה אישתמיטתיה דברי תשו' הרשב"א הנ"ל, שכתב להדיא, דהא שאמרו בכל מקום: אין מתעסקין עמהם בכל דבר, לא לענין קבורה ותכריכין אמרו. וגם הב"י והד"מ והלח"מ והש"ך ז"ל בנו יסוד על דבריו, כאמור. ותרי תמיהי מידכר דכירי. דכפי הנראה הי' לו להב"ח ז"ל ס' ה„אור זרוע“. והמעיין בדבריו ז"ל, יראה שדעת אחרת עמו בד"ז. כי הנה ראה זה מצאתי באור זרוע לצדיק, ס' אור זרוע הגדול ח"ב הל' אבילות סי' תכ"ב אות ג'. וז"ל: ואדם ידוע שהוא בעל עבירות. לא מיבעיא שאין מצה להתעסק בקבורתו, אלא שאסור להתעסק בקבורתו. וראי' דאמר בירושלמי דתרומות פ"ח ה"ג: מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל לישראל טריפות ונבילות, פעם אחת שתה יין בע"ש ועלה לגג ונפל ומת, והיו כלבים מלקקין את דמו. אתון שאלין לר' חנינא. מהו מרמיתי' מן קומיהון. א"ל כתיב „ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו“. ווה היה גוזל את הכלבים ומאכיל לישראל. ארפינון דמן דידהון אכלין. ותניא במס' שמחות, כל הפורשין מדרכי צבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר. משמע אפי' לקבורה. ובגמ' דידן סנהדרין מ"ו ע"ב אסקינן ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו