רב"ז יורה דעה שטו

אתם קודש מתלמוד בבלי משמע דלא מימעוט כהן אלא מרציעה, אבל אה"נ דנמכר ע"ש. וראה באו"ח סי' קכ"ח סעי' מ"ה ובט"ז ס"ק ל"ט שתלמיד אחד הקשה זה לר"ת. והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדושה, יכול למחול, כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ. משמע דבלאו היינו טעמא יכול להשתעבד בו, עכ"ל הט"ז בשם הגמ"ר. וא"כ עפי"ז י"ל טעם ר"מ שאומר אין כהן נמכר, כיון שהב"ד מוכרין אותו בע"כ ואינו מוחל, וא"כ אסור לשמש בכהן משא"כ במוכר עצמו אז שפיר מוחל כיון שמוכר עצמו אז אינו נרצע כיון שנעשה בע"מ. ואין להקשות הא לדידן מוכר עצמו אינו נרצע כלל. כמש"כ הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג ה"ו). י"ל דר"מ סובר דמוכר עצמו נרצע, כר"א בקידושין י"ד ע"ב. וראיה לזה דר"מ לשיטתו סובר כן, דהנה בקידושין (כם) אמרינן: מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אינו נרצע, מדמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד כו' אזנו שלו ולא של מוכר עצמו. ופריך: ואידך כו', עד: ואידך עבד העבד לא דריש עש"ה. הרי דמאן דסובר עבד העבד לא דריש. ע"כ דאיצטריך אזנו למעטו אזנה. וא"כ שוב אינו מוכח מאזנו ולא של מוכר עצמו. ראה בהוריות (ה' ע"א) דר"מ קהל הקהל לא דריש ע"ש. הרי דר"מ לא דרש עבד העבד, כמו דלא דריש קהל הקהל. ואף כי רבותינו בעלי התוס' ז"ל בסוטה (י"ז ע"א ד"ה האלות) הניחו בקושיא ע"ש וי"ל על רש"י בחומש פ' משפטים, כ"א פסיק ו': ר"ש הי' דורש כמין חומר מה נשתנו דלת כו' ע"ש. ור"ש דריש ה', וע"כ מוכר עצמו אינו נרצע מ"מ הרי לפנינו דר"מ בהוריות ה' סובר כן. וא"כ כיון דלא דריש עבד העבד, ע"כ שסובר דמוכר עצמו נרצע כנ"ל וא"כ עפי"ז שפיר אמר ר"מ דכהן אינו נרצע, והיינו במוכר עצמו. והא שאינו נמכר, מיירי במכרוהו ב"ד, אז אינו מוחל, ולכן אינו נמכר. ומצאתי בפי' „זית רענן“ (על הילקוט פ' משפטים אות י"א) שפי' על הא דאין נמכר. וז"ל: והא שאנו נו נרצע במוכר עצמו עכ"ל ולכאורה בהשקפה ראשונה יפלא לנו מאוד על דברי ה„זית רענן“, הלא מוכר עצמו אינו נרצע כלל כנ"ל. ואיך כתב: והא שאין כהן נרצע מיירי במוכר עצמו? אך לפי מה שכתבתי ניחא היטב, דלר"מ לשיטתו מוכר עצמו נרצע, כיון דלא דריש עבד העבד, כמו דלא דריש קהל הקהל כנ"ל. ולא קשה מידי קושית המל"מ הנ"ל. ואפשר כוון לזה גם הזית רענן הנ"ל. ואף אם לא כוון לזה, הדברים בעצמם נכונים הם בעזה"י

(ו) ומצאתי בס' „מנחת חינוך“ (מצוה רס"ט) שכתב ג"כ על הר' פיטר הנ"ל: ולכאורה על תחלת המכר דמכרוהו ב"ד לא יספיקו תי' הר' פיטר דמוחל, ובאמת נמכר בע"כ בגניבתו ואינו מוחל ומוכר עצמו אינו נרצע כלל ולכן כתב, דהר"פ לא קשיא לי' מתחילת המכירה כו' אלא לאחר שש, דכבר יצא לחירות ממה שמכרוהו ב"ד, ומימר אמר לא אצא חפשי, שפיר הקשה, בלאו הכי לא יוכל לעבוד בו האדון ולמה מיעט התורה אותו מרציעה? אלא ודאי דמצי מחיל עש"ה. ומצאתי בס' ברכי יוסף' ובשיורי ברכה סי' קכ"ח) שכתב ג"כ כן בכוונת הר' פיטר ע"ש. והמנ"ח ז"ל במחכ"ת לא ראה להברכ"י הנ"ל ושא נא עיניך וראה עוד במנ"ח (שם) שכתב, דהא דאין הרמב"ם מביא דין הספרא שסובר דאף בע"מ מצוה לקדשו, אפשר שיצא לו מהגמ' הנ"ל דממעט ע"ע כהן שלא יהא נרצע מפני שנעשה בע"מ. והי' קשה לי' קושית הראשונים בלא זה אסור לשמש בכהן. ולא ניחא לי' בתי' שהוא מוחל, דזה פשוט דמחילה כזו יכול בכל פעם לחזור כו'. ע"כ יצא לו להרמב"ם דבע"מ אינו מצוה לקדשו, א"כ אי לא מיעט הקרא, ה"א דנרצע, וכיון דנרצע נעשה בע"מ, א"כ הוא עבד עולם ורשאי להשתמש בו ע"ש. אם כן עפי"ז מיושב קושית הרי"ט אלגזי הנ"ל שהקשה אי נימא דבמילת דהוא עור הוי מום עובר אכתי י"ל דאין רוצעין אלא במילתא והא דאין כהן נרצע משום דבעינן שלא יפסל אפי' שעה אחת אפי' במום עובר משום דכתיב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו כנ"ל? ולפימש"כ המנ"ח הנ"ל ניחא, דא"כ יקשה קושיא הנ"ל ל"ל קרא דאין כהן נרצע במילתא שהוא מום עובר, בלאו הכי אסור לשמש בכהן. ועל זה לא שייך תי' הרמב"ם דבע"מ אין מצוה לקדשו, וכיון דנרצע נעשה בע"מ. זה אינו, כיון דהמום אינו אלא מום ע בר, ולאחר שיעבור המום יחזור לקדושתו, ויהי' או אסור לשמש בו, ולא יהי' עבד עולם. ודו"ק כי הוא נכון ע"ד פלפול. ושפיר יש להביא ראיה דעור שבמשנה, הוא אליה רכה, דעור המקיף בלחוד אפי' מום עובר לא הוי כנ"ל ויש לפלפל בזה הרבה, ולא עת האסף פה

(ז) אחר כל החזון הזה, נראה לדעתי בנד"ד דלא הוי מומא, והוא ודאי בכור, ולדידן לא הוי מומא עד גדר האמצעי, שהוא הגבוה והעב שבאמצע האוזן, ושם אם נפגמה הו מום. אבל לא הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם „סחוס“, כמו שכתבתי למעלה ואחר כל הדברים האלה נלפענ"ד שאין להתיר להטיל מום אפי' ע"י גוי קטן. ומה שכתב כת"ר בשם השו"ת „חתם סופר“ (חיו"ד סי' שי"ח). פשוט דלא מהני זה אלא בספק, ולא בודאי. כמש"כ החת"ס (שם סי' ש"ו) יעו"ש. והנה במש"כ החת"ס (בסי' שי"ח הנ"ל): הא דהטלת מום לאו דאורייתא, מע"ז י"ג ע"ב, יש בזה שני פנים להקל. א', דהרמב"ם פ"א מהל' בכורות, פסק כר"ע דבכורי ח"ל אין מקריבין אפי' בזמן הבית כו'. ואח"ז כתב: הא דפסק הרמב"ם בכורי ח"ל אין מקריבין. אין כוונתו דאורייתא אין ראוי להקרבה ואי העלום לירושלים מחזירין אותו כו'. א"כ לפי דברי הרמב"ם סוף פ"ק דהל' תרומות, דמעשרות אפי' בימי עזרא אינן מה"ת אלא מדבריהם. א"כ גם אי הוי מקום שאין מביאים מעשר דגן וגם בכור ומעשר בהמה לא מתקרבו כל ימי בית שני וזה שקר מוחלט עש"ה. הנה בגוף דברי הרמב"ם בפ"א דבכורות, דבכורי ח"ל הנ"ל שאין מקריבין. הנה שם ברמב"ם הי' גירסא כתובה לפני הקדמונים „בכור בהמה אינו נוהגת אלא בח"ל“. והשיגו עליו כל הפוסקים. והכ"מ (בהל' בכורות פ"א ה"ח שם) כתב, שספר מוטעה נזדמן להם. והגירסא האמתית היא כמו שכתובה לפנינו: ד„נוהג בארץ ובח"ל“. וראה ברמב"ם הל' בכורות פ"ג ה"ב: „בכור שיצא לח"ל“. וראה בשו"ת בת עיני סי' ט', כתב, שלשון הרמב"ם זה מסתייע להגירסא הישנה הנ"ל. ומצאתי להרי"ט אלגזי בכורות פ"ה סי' נ' שכתב כן בדעת הרמב"ם שתליא בהשינוי גירסאות הנ"ל. ושניהם לדבר אחד נתכוונו ומצאתי בהגהות יד שאול (על יו"ד סי' ש"ו) שהביא בשם שו"ת שער אפרים (סי' ע"ט) דהרמב"ם מודה דמדרבנן נוהג בח"ל ע"ש (ואין תח"י שו"ת שער אפרים לעיין בו). ועפי"ז מיושבים כל הקושיות ות שהקשה הרמב"ן בהל' בכורות להוכיח דנוהג בח"ל. ולא קשה מידי. ואני מצאתי בספר החינוך (מצוה י"ח) כ' וז"ל: ונוהגת מצוה זו דקידוש בכור בהמה מדאורייתא בא"י בלבד וכו' ומדרבנן אף בח"ל ע"ש. ופלא על הגאונים „שער אפרים“ ו„יד שאול“ הנ"ל שלא ידעו זה, ונעלם זאת מעיני שניהם במחכ"ת. וראה עוד בס' החינוך (מצוה שצ"ג) כתב, דבכור בח"ל הוי חולין ע"ש. והיינו מה"ת (וסמך על מה שכתב במצוה י"ח הנ"ל). ובס' מנחת חינוך (שם) כתב, שנמשך אתר דברי הרמב"ם. וכתב עוד המנ"ח (שם) דגם בזמן בית שני בכור אינו נוהג ליקרב ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי החת"ס הנ"ל, שכתב, שזה שקר מוחלט

מ"מ לפענ"ד אין להתיר אפילו בספק בכור להטיל מום ע"י גוי כהנו"ב מ"ת סי' קצ"ב. וכמש"כ השו"ת חת"ס בשמו בסוס"י שי"ב, ובשו"ת אמרי אש סי' קי"א ע"ש. ובאמת מבואר היא בפסקי מהרי"א סי' קס"ט שהעלה בספק בכור שאם נצרם אוזן בכור זה ע"י נכרית מדעת ישראל אסור לשחוט עליו ע"ש. והאחרונים לא הביאו דבריו כלל, וזה חידוש גדול, כי הוא ז"ל היה משיורי אנשי כנה"ג וגדול האחרונים. ולכן בנד"ד אין היתר כלל בצלאל זאב שאפראן