רב"ז יורה דעה שיד

ובקידושין משמע דהוא גובה של אוזן כנ"ל? ומצאתי בפסיקתא זוטרתי: תנוך זה גדר האמצעי הקרוב לגבוה של אוזן ע"ש. ומצאתי בפרישה [על הטור יו"ד סי' ש"ט] הביא ג"כ לרש"י פ' מצורע. וכ' וז"ל: התנוך הוא גדר אמצעי, ור"ל הוא הגבוה שבאמצע אוזן שהוא עשוי כען גדר בפני נקב האוזן עכ"ל. ועפי"ז נוכל לפרש הגמ' שאמרו: „בגובה שבאוזן“, הוא בגובה שבאמצע אוזן, שהוא התנוך הגדר האמצעי, והוא הסחוס הנ"ל. ובתו"כ הפי' בגובה שבאוזן", למעלה מגדר אמצעי קצת, כהפסיקתא, שהגדר אמצעי הוא קרוב לגובה של אוזן. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם בהל' עבדים הנ"ל שכ': „דהרציעה בגופה של אוזן“, ולמה שינה מלשון הגמ' הנ"ל: „בגובה של אוזן“. והכ"מ לא העיר בזה. והראה מקום בקידושין הנ"ל. ובקידושין איתא הלשון „גובה של אוזן“, והרמב"ם שינה מלשון חכמים וכתב „בגופה של אוזן“? אם לא שנאמר דהרמב"ם הי' לו גירסא זו בגמ'. או שהרמב"ם דייק וגרס שהגובה של אוזן הוא הסחוס, והוא התנוך, והוא הגובה שבאמצע אוזן. כהפרישה הנ"ל. ולכן שפיר כתב „בגופה של אוזן“. וא"כ עפי"ז מיושב היטב הקושיא הא אין גז"ש למחצה כנ"ל. ועפי"ז א"ש הכל, והשתא ניחא בשניהם בין במצורע בין ברציעה הוא בגופה של אוזן, והוא גדר אמצעי. ואפשר שזה הוא טעם הרמב"ם ג"כ ששינה בלשונו הזהב כנ"ל, כדי להורות לנו זה הדבר האמור. ועפי"ז האונקלס, והתיב"ע, והתו"כ, הם שפה אחת ודברים אחדים. ומדברי הפרישה הנ"ל מוכח דסובר כהט"ז (בסי' ש"ט) בזה, ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד, שהגדר אמצעי הוא גבוה שבאמצע אוזן. וא"כ הט"ז לא יחיד הוא בדבר זה. וכן יגיד עליו ריעו הפרישה ז"ל [וה„תפארת ישראל“] על המשניות, במחכת"ה לא ראה דברי הפרישה] וא"כ מינה לא תזיע. ראה זה מצאתי בשו"ת מהרי"ל ס' מ"ב, כתב וז"ל: מן הסחוס, דהיינו עב שבאוזן, אז מותר לשוחטו. ועיי"ש בסי' ק"ג כתב, דכן נהג מורו ז"ל, עייש"ה שיש שם ט"ס. א"כ עפי"ז י"ל דברי הט"ז סי' ש"ט והפרישה שכ' שגדר האמצעי הוא הגבוה שבאמצע האוזן, ר"ל גבוה הוא העב שבאמצע אוזן. ומצינו שלשון „גבוה“. פירושו „עב“ כמה פעמים. „ואמצע“ הוא בחצי. כמש"כ התוס' סיכה י"ג ע"א ד"ה בשלש. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' רל"ב סק"א ועיין סמ"ע סי' קנ"ד ס"ק נ"ז וש"ך ס"ק כ"ג. ורש"י יבמות כ"ו ע"ב ד"ה אמצעית ותוס', וירושלמי מגילה פ"א ה"ט, ומהרי"ט בשניות חאה"ע סי' ח', ותוס' שבת ק"ה ע"א ד"ה האורג. ופמ"ג או"ח סי' שס"ג במ"ז ס"ק י"ט בשם הג"א] ג)**( ומה ששנו חכמים בלשון המשנה בכורות (ל"ז הנ"ל) אבל לא מן העור. פירש רש"י (שם) וז"ל: דהדרא בריא ולא הוי מומא, והאי עור, היינו אליה רכה של אוזן עכ"ל. ולשון הרמב"ם (פ"ז מהל' ביאת מקדש) „העור המקיף לסחוס האוזן“. וראה בתיו"ט (שם) שתמה על הכ"מ שהעתיק לפירש"י כאלו אין בינו להרמב"ם כלום ע"ש. וראיתי ב דברי חמודות (על הרא"ש פ"ו דבכורות סי' א') העיר ג"כ בזה ועל הש"ע, וכ': ובלי ספק שאלו הרגיש הב"י שאין כן דעת הרמב"ם שהי' נמשך אחריו ע"ש. ואני מצאתי ברמב"ם בפירוש המשניות (שם) שכ' וז"ל: כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס עכ"ל. הוה מלשון זה משמע כפירש"י והטור שלא כ' כאן העור המקיף כלל, ולפי מה שביארתי לעיל דהסחוס הוא הגבוה שבאמצע האוזן כנ"ל, וביארתי שזה דעת הרמב"ם ורש"י ז"ל. א"כ י"ל דגם כאן לא פליגי, וכהפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל וכפי הנראה להדיא דרש"י ז"ל ובבכורות שם) שפי' ש„עור, היינו אליה רכה“, אזיל לשיטתי' בקידושין כ"א ע"ב ד"ה וחכ"א. שכ': והאיך הוא נעשה בע"מ במולח, והתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן הטור עכ"ל. הרי להדיא שסובר דמילת הוא עור שבמשנה הנ"ל, ובע"כ דמקידושין חושין הנ"ל היה מקור מקומו טהור של רש"י הנ"ל שפי' כן, משום דרש"י קשיא לי' דילמא באמת במילת ג"כ נעשה בע"מ, והוכיח מהמשנה הנ"ל דתנן „ולא מן העור“, ע"כ מילת הוא העור שבמשנה, ואינו נעשה בע"מ במילת. ואם נימא דהרמב"ם חילק על פי' רש"י ז"ל, יקשה להרמב"ם גמ' קידושין הנ"ל, מאין מוכח דבמילת אינו נעשה בע"מ כנ"ל. ויש להעיר קצת על רש"י בבכורות וקידושין הנ"ל שפי' דעור שבמשנה הוא אליה רכה. ובקידושין כ"א ע"ב ברש"י ד"ה אלא במילתא: אליה של אוזן בבשר ע"ש. א"כ אמאי לא חשיב זה בחולין (קכ"ב ע"א) וברמב"ם (פ"ד מהל' מאכא"ס הלכה כ"א) בין אלו שעורותיהן כבשרן ע"ש. הא האי עור הוא ג"כ כבשר כנ"ל ד)**(ד) ויש להעיר קצת ממש"כ הט"ז יו"ר סי' כ"ג סק"ו דאין דם בעור והתב"ש והש"י (שם) השיגו מיומא מ"א ע"א: „מדם הפר, ולא מדם העור“. אלמא שיש דם בעור. ע"ש בפמ"ג במ"ז, ובסוף פתיחה למליחה, ובשו"ת ספר יהושע סי' ג' ובחמודי דניאל הל' מליחה סי' ל"ז עש"ה. ולפי האמור דעור זה שבמשנה בכורות הנ"ל הוא אליה רכה. ואנו רואים שכשחותכין האליה שבאוזן יוצא דם. וי"ל שזה הוא שמיעט ביומא מ"ח הנ"ל „ולא מדם העור“ ויש לדחות, והבן:)** וי"ל

(ד) עוד נלפענ"ד להוכיח דהאי עור שבמשנה, הוא אליה רכה, מבכורות ל"ז ע"ב, שאמרו שם: „אי הכי מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור“. הרי שהש"ס חשיב לפגימת עור מום עובר, וע"כ שהוא האליה רכה, דעור המקיף בלחוד נראה מסברא דאפי' מום עובר לא חשיב. ומצאתי להרי"ט אלגזי (פ"ו דבכורות אות נ"ב) שהקשה על הא דאמרינן: וא"ת במילת היו רוצעין היאך עבד כהן נעשה בע"מ הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן. ואי נימא דבמילת דהיא עור הוי מום עובר, אכתי אין ראי' ממ"ש אין כהן נרצע. דאכתי י"ל דאין רוצעין אלא במילתא, והאי דאין כהן נרצע הוא משום דאפי' מן האליה נעשה מום עובר ובעינן שלא יפסל מעבודה אפי' שעה אחת משום דכתיב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו, כמש"כ התוס' בבכורות (ל"ז ע"ב ד"ה כאן) ומש"ה אין כהן נרצע אפי' במלתא. ע"ש שכתב בדעת התוס' דלא היו גורסים בשמעתא א"ה אפי' מים עובר אלמה תנן ולא מן העור“. וכיוצא בזה כתב בשם מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם עש"ה. א"כ אין ראי' מזה

(ה) ולפענ"ד נ"ל ליישב קושית הרי"ט אלגזי הנ"ל ע"ד פלפול בעז"ה. ואקדים קושית ה„משנה למלך“ (בהל' עבדים פ"ג ה"ח הנ"ל) על המכילתא: „אזנו מן המילת דברי ר"י, ר"מ אומר מן הסחוס, שהי' רמ"א אין כהן נרצע, והם אומרים נרצע אין כהן נמכר, והם אומרים נמכר“. ותימה דכיון דס"ל לר"מ דאין כהן נמכר, איך הביא ראי' שהרציעה מן הסחוס, ממה שאין כהן נרצע, דמשמע דאם הי' מן התנוך הי' נרצע, הא לדידי' אינו נמכר ע"ש. ולפענ"ד נ"ל לתרץ קושיא זו, דהנה המל"מ (שם) הביא בשם הגמ"י וסמ"ג שהקשו מהא דאמרו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, דכתיב ג) אמר בן המחבר: לפום ריהטא אמרתי להעיר מהא ואמרינן בבכורות (ל"ה ע"א) דמיתר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, אמר רבא גדיא באודניה. ופירש"י: גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום, דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד' (ע"ש בתוס' ד"ה גדא). אם כן אפיא מצינו למידן, דאם נפגמה מראש אזנו הוי מום. אולם זה ליתא, כי ברור הדבר שרק בואת נאות להטיל מים בגדי שיצאו אזניו עד גדר האמצעי, קודם שיצא רוב ראשו ולפי האמור למעלה, אין לנו לזוז מדברי הט"ז והפרישה ז"ל: חנוך העניך שאפראן הנ"ל