רב"ז יורה דעה שו

ולפי מה שכתבתי זה אינו, דבאמת הרמב"ם סבירא לי' כלאים בציצית דחויה, ולא הותרה כדעת הר"ח. ומה שהביא מהרמב"ם פ"ג מהל' ציצית ה"ו שכתב שהשעטנז מותר לענין ציצית וכו' ולפענ"ד אין בזה שום הוכחה, דהא הרמב"ם שם מסיים: מטעם עשה דוחה לל"ת ע"ש. אבל ההוכחות שהראיתי ל עת דהרמב"ם ס"ל דכלאים בציצית דחויה ולא הותרה, הן אמת ויציב. ומצינו למידן דהרמב"ם והראב"ד קיימו בחדא שיטתא דכלאים בציצית דחויה היא ולא הותרה, רק לענין כלאים בבגדי כהונה פליגו הרמב"ם והראב"ד ז"ל, דלדעת הראב"ד בסיף הל' כלאים שם, שרי לגמרי אפי' שלא בשעת עבודה, משום דס"ל כלאים בבגדי כהונה הותרה. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל שהיא מ"ע כציצית. ובשניהם דחויה ולא הותרה. ודו"ק היטב כי הוא פרפרת נאה בביאור שיטות הפוסקים בס"ד כפתור ופרח

ועתה נתנה ראש ונשובה לנידון שאלתו, דכמו בכלאים בציצית דדחויה היא, כנזכר. לא שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי. והכא נמי בנד"ד דהאבילות נדחה מפני שבת [עיין מ"ק י"ד פ"ב. ועיין בתוס' מ"ק כ"ג ע"ב. משום דשבת כתיב בי' ברכה] לא שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי. ותכף אחר השבת חזר האיסור למקומו כנ"ל

(יא) ומה שהביא מהתה"ד סי' ל"ב לענין פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל שיבצע מן היפה של עכו"ם, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. וכת"ר העיר דלמה מותר לכל הסעודה, ואמאי לא נימא דאחר הבציעה בטלה הסיבה, ושוב הדרא לאיסורא קמא. באמת לא קשה מידי, דהא בתה"ד מפרש טעמא (ומובא גם בב"י או"ת סי' קס"ח) דהנזהר מפת של עכו"ם נפשו חשקה בו אלא דמניח משום פרישות, ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר, ולא יצטרך לפרישות, כגון הכא שמחבב בו המצוה שרי לי' רבנן. וכ"ה במג"א או"ח ס' קס"ח ס"ק י"ב. ועיין בב"י וברמ"א או"ח סוס"י קס"ז בשם האגור שכתב, דיש לאכול הפת שבצע בהמוציא קודם שיאכל פת אחר, כדי שיאכלנו לתאבון, והוא משום חבוב מצוה, ע"ש בב"י ובדרישה בסיף הסי' ובט"ז שם ס"ק י"ח ובפמ"ג במ"ז שם, ובמג"א ס"ק מ"ב שם בשם השל"ה עש"ה, ועיין בט"ז יו"ד סי' קי"ב סוסק"ח כתב וז"ל: והדין נותן שהפת שיאכל עליו יבצע כמש"כ בתה"ד דאין להקדים לבצוע אלא מה שיאכל וכו' ע"ש. ומטעם כל זה הותר לכל הסעודה ונחשב לו חבוב מצוה [ומצאתי באבן עזרא סוף פ' יתרו, עה"פ: לא תבנה אתהן גזית. כתב וז"ל: ועל דרך הסברא אולי הי' כן כדרך הפגול, בעבור שהי' קרב על גבי המזבח, אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קודש שהקדיש, אם ישאר ממנו, עד שיהי' פגול. וככה זה אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת חן האבנים לעבודה זרה או למקום המטונף, וזה אינו כבוד עכ"ל. וי"ל דהיינו נמי טעמא דר' נתן שדרש במכילתא פ' בא, עה"פ: משארתם צררת בשמלתם על שכמם, ר"נ אומר וכי לא היתה שם בהמה וכו' ומה ת"ל על שכמם, אלא שהיו מחבבין את המצות, ע"כ, כלומר כיון שהי' שירי מצוה אינו כבוד שיהיה מחולל להוליכם על גבי בהמה. והיינו נמי טעמא דר' יוחנן בירושלמי פ"ב דמ"ק סוף ה"ג, ובירושלמי סנהדרין פ"ח סוף ה"ב דהוה עליל לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל [מהנשאר מסעודת קידוש החדש] וכו' ע"ש. מאחר שהיה סעודת מצוה הוי כקרב לגבי המזבח, ואין ראוי להיות הנשאר מחולל. ועפי"ז אפשר לומר דהיינו נמי טעמא דהכלבו שהביא הב"י והט"ז והמג"א שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה שנוגעות בו חתיכת המוציא. והט"ז הנ"ל הביא מפירש"י פ' בא, שיש חבוב מצות במה שנשתייר חן מצה ומרור ע"ש. ועפי"ד ה„אבן עזרא“ אתי שפיר כיון שבחתיכת המוציא עביד מצוה, אינו ראוי להיות הנשאר מחולל להאכילה לבהמה או לעכו"ם כהרמ"א או"ת סי' קס"ז ספי' ה' כי השלחן דומה למזבח וכו' פ"ש. ומקורו מברכות נ"ה ע"א בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. ועיין במהרש"א בחידא"ג ב"ב סוף פ' חזקת הבתים, שדקדק בשינוי לשין דקאמר במזבח, מכפר על ישראל, ובשלחן מכפר על האדם. והו"ל לומר נמי מכפר עליהן ע"ש מש"כ בזה. ובמח"כ המהרש"א אישתמיט מיניה מ"ש בסוף חגיגה דקאמר נמי מזבח מכפר על אדם, כמו בשלחן. וכ"ה במנחות צ"ז ע"א, ע"ש בתוס' ד"ה שלחנו. ובמהרש"א בחדא"ג מנחות שהעיר דממתני' פ"ג דאבות משמע משום דאומרין עליו ד"ת ע"ש. והרבינו גרשום כתב להדיא שלחנו מכפר בהכנסת אורחים. וכ"ה בשטמ"ק שם. וצ"ע]

(יב) ובעיקר הדבר לענינינו, לפענ"ד יש לתמוה על הברכי יוסף וה„עיקרי הד"ט“ וה„שערי תשובה“ באו"ח סי' תקנ"א, וה„פתחי תשובה“ יו"ד סי' שמ"א ס"ק י"ב הנ"ל שכולם הביאו הראיה מהאבעיא דאברי בשר נחירה כנ"ל. ובמח"כ אישתמיט מכל הני גאוני, דיתבו בהדא קינא, הא דמבואר בש"ע יו"ד סי' רי"ח סעי' ב' וברמ"א שם, דקהל שעשו תקנה כיו"ב שאסורין למכור אפי' מה שהי' להם קודם לכן עכ"ל. ובט"ז שם סק"ד בשם החה"ד שהביא ראיה מבעיא זו. וגם הביא להמהרש"ל ביש"ש חולין, דכיון דהאבעיא לא נפשטא, בדאורייתא ספיקא לחומרא, ובדרבנן ספיקא לקולא. ע"ש שהאריך. ועיין בש"ך שם סק"ג שהביא ג"כ להמהרש"ל הנ"ל ע"ש. אם אמנם כי גוף דברי מהרש"ל לשיטתיה תמוה, ממש"כ ביש"ש ביצה פ"א סי' מ"ג דהיכא דסיימו בש"ס בהאבעיא תיקו. אמרינן תיקו דאיסורא לחומרא אפי' במידי דרבנן. והטעם מאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד וכתבו עליו תיקו. אלמא שהניחו בספק איסור עד שיבא אליהו ז"ל ע"ש. וכ"כ בשמו ה קרבן נתנאל' על הרא"ש בסוף פ"א דביצה אות מ' ע"ש. ועיין בב"י או"ח סי' תל"ז שפסק דלא כהג"מ שכ' דר"מ ושאר גאונים דס"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואפי' בדרבנן ע"ש. והב"ח שם סיים בצ"ע, דשמא דוקא היכא דאסיקנא בתיקו ע"ש. ולא הביא ליש"ש ביצה הנ"ל [ובתשובה אחת הארכתי בזה בבקיאות נפלא בס"ד, ולא עט האסף פה]. וא"כ הא בהאבעיא זו. בירושלמי עירובין סוף פ"א שאמרו על הא דתנן ארבעה דברים פטרו במחנה וכו' ופטורין מדמאי נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו. וע"ש ב„קרבן עדה“ שפי' וז"ל: פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה, פטורין מדמאי, שכבר נפטרו מתחלה עכ"ל. וכן פי' הפני משה בפי' הב'. ע"ש ב„שירי קרבן“ שכתב שם דזאת היא הנפ"מ בהאבעיא דאיברי בשר נחירה, לענין דמאי שהביאו בני המלחמה, ומותרין משום הואיל והותר הותר. ולהירושלמי פשיטא, מה דלר' ירמיה מיבעיא לי' ע"ש. הרי מבואר מהירושלמי דבדרבנן אמרינן הואיל והותר הותר. ועיין בש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א דלא שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי, משום מאי דמספקא לש"ס דידן ע"ש ובברכ"י או"ת סי' צ' שהביא כן בשם ס' דרך הקדש ע"ש ולא ציין מהש"ך הנ"ל. ותימה על כל האחרונים שלא הביאו מהירושלמי עירובין הנ"ל

עד כאן היתה תשובתי להרה"ח ר' ישראל ראבינאוויטש נ"י ומתוכה תחזינה עיניו תשובה ברורה גם בנידון שאלתו בענין סתם יינם הואיל ואינו אלא איסור דרבנן, יש להתיר מטעם הואיל ואישתרי אישתרי בצלאל זאב שאפראן

סימן קכה

כבוד הרה"ח וכו' מוהר"י בלומבערג הי"ו נעוויארק (אמעריקא)

ע"ד השאלה באדם אחד, אשר ע"י סיבה בלתי תלויה בו לא נמול בקטנותו וכעת רצונו להיות נמול, אך ורק