רב"ז יורה דעה שג

בדברי הפמ"ג אלו] ומצאתי ברש"י מנחות ל' ע"ב ד"ה ה"ג תרומת מעשר, פי' להדיא דהקילו אצלו משום עונג שבת הואיל ודמאי מדרבנן ע"ש. וכיון דעיקר ההיתר דבשבת אוכל על פיו הוא רק משום עונג וכבוד שבת הואיל ודמאי מדרבנן. להכי שפיר אמרו דבמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. דכל שעבר שבת חוזר האיסור למקומו. אבל למ"ד מפני שאימת שבת עליו, ע"כ ודאי אומר אמת שעישר, שפיר פריך לדידיה, אמאי לא יאכל במוצ"ש. וע"ז משני כנ"ל. וכן מבואר בירושלמי שם אח"ז, דלמ"ד מפני כביד שבת ניחא. דאמרו חשכה מוצ"ש מעשר מזה על זה מ"ד מפני כבוד שבת ניחא וכו' ע"ש בפי' ה,פני משה שכתב וז"ל: מעשר מזה על זה כלומר שצריך לעשר ממה שאוכל במוצ"ש, וגם על שאכל בשבת. ופריך בשלמא למ"ד מפני כבוד שבת התירו ניחא, שאח"כ צריך לעשר גם על מה שאכל בשבת, דלא התירו אלא בשעת צורך השבת וכו' עש"ה וב„מראה הפנים“ ד"ה חשכה, דלהרמב"ם ז"ל צ"ל דהיה לו גירסא אחרת דלמ"ד מפני כבוד שבת א"צ לעשר אח"כ על מה שאכל בשבת עש"ה. וגם לגירסת הרמב"ם עכ"פ ניחא גם למ"ד מפני כבוד שבת הא דתנן חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. וע"כ ודאי מטעם האמור וכל שעבר השבת חזר האיסור למקומו. ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. ודלא כהפמ"ג והנט"ש הנ"ל אח"כ ראיתי בס' „מקדש מעט“ על ה„דעת קדושים“ בכלל הפ"מ (הנדפס לפני הל' טריפות] שכתב כהפמ"ג והנט"ש. וז"ל והא דרפ"ד דדמאי בלוקח פירות ע"ה, בשבת שואלו ואוכל, ובמוצ"ש אסורין. ומפרש בר"ש בשם ירושלמי דלא הותרו אלא מפני כבוד שבת. לכן במ"ש הדרי לאיסורא. שאני התם דמעיקרא הכי תקינו שלא לאכול רק בשבת עכ"ל. ובמח"כ לא עיין בגוף הירושלמי וגם אישתמיט מיני' כל הנ"ל דלדבריו מאי פריך הירושלמי גם למ"ד מפני אימת שבת, אמאי לא יאכל במוצ"ש עד שיעשר כנ"ל. למה לא משני דמעיקרא הכי תקנו שלא לאכול רק בשבת? אלא ודאי זה ליתא. וא"כ ממילא מוכח מהירושלמי דלא כהפמ"ג ונט"ש כדבר האמור. שוב ראיתי בס' לב ארי' על חולין דף ע"ה ע"ב בתוס' ד"ה אף הנ"ל] הקשה על התוס' בשם הירושלמי, כקושיתי הנ"ל דלמה לא פריך גם למ"ד מפני כבוד שבת להפמ"ג הנ"ל וכתב דיש ליישב ע"ש. וגם ה„לב ארי'“ במחכ"ת לא עיין בגוף הירושלמי הנ"ל ב):**(ב) הנה בא לידי ס' שו"ת חיים של שלום, וראיתי שם בח"א סי' מ', שהרה"ג ר"ש טענין אבד"ק בערלאד הנ"ל, שאל לבעל החש"ש אותה השאלה גופה, בענין מה שנשתייר מהיין שהותר בשעה"ד וצו"ג, ואח"כ נזדמן יין כשר, אם גם היין הנ"ל שנשתייר מותר בשתיה. והחש"ש שם כתב, דמריש הוי קשיא לי' ממס' דמאי פ"ד מ"א בענין הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות דבשבת אוכל על פיו ובמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. והביא שם מש"כ בתוס' חדשים וכו' יע"ש. והמעיין היטב וראה שבעל החש"ש לא ראה כלל דברי הירושלמי במקומו שם, ולא ירד כלל לעומקא דשמעתתא דא, ורק מגבב דברים שם בשאילתא דא כסומא בארובה. וגם לא עלה על לבו להעיר בענין זה מכל מה שהערותי, ואשר אעיר עוד בד"ז בס"ד: וגם בענין זה שהוכחתי למעלה דעונג שבת דאוריתא. ראה בשו"ת החש"ש שם במפתחות מחאו"ח, בדבור המתחיל: תמיה בדברי הר' יונה ריש מס' ברכות סי' ע' דף ע"ב: שכ' וז"ל: כעת אני מוסיף להפליא על הר' יונה, אמאי לא הביא ראי' [לדבריו דס"ל דמחמת חשש שמא לא יקיים לעתיד המצוה כתיקונה עקרו חז"ל המצוה לשעתא בשוא"ת] מהא דאמרינן במס' ביצה ריש פ' יו"ט בטעם ע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת והוא טעמא דרבא ואפ"ה בשלא הניח ע"ת או שנאכל או שאבד לא ובשל בתחלה בשבת, דאל"כ אף הוא יתרשל במצות עירוב ולא יזכר לברור לשבת כלל, לכן מוטב שלא יתעדן שבת אחד, ויתעדן שבתות הרבה, ועונג שבת הוי ודאי מה"ת עי' או"ח סי' רע"ד ובט"ז סי' תרע"ח סק"ב הרי דמחשש שמא לא יקיים לעתיד המצוה כתיקונה עקרו חז"ל המצוה לשעתא בשוא"ת. עכ"ל החש"ש. וראה נא כי רנה מלבד שלא ידע החש"ש כלל מכל אלו הראיות שהבאתי למעלה דעונג שבת הוא דאורייתא, אלא גם לא ידע דהר' יונה ז"ל אזיל לשיטתו בברכות בפ' שלשה שאכלו (מובא גם במג"א או"ח סי' קפ"ח סק"ט) שכתב, דבשבת ויו"ט אין חיוב מדאורייתא כלל לאכול פת אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה יע"ש ובפמ"ג או"ח ס' תרע"ח במ"ז סק"ב יע"ש. ואם כן לא קשה מידי קושיית החש"ש על הר' יונה הנ"ל, מטעם דהר' יונה ז"ל לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כלל דעונג שבת הוא דאורייתא. וזה

פשוט

)** (ז) ובגוף הדבר לענין שאלתו, אי יש לדמותו להאבעיא דאיברי בשר נחירה, כנזכר. יש ללמוד מאחד המיוחד שבגדולי האחרונים הלא הוא הגאון נודע ביהודה' ז"ל בתשובותיו מהד"ת חיו"ד סי' ס"ד, שדקדק בלשון הרא"ש חולין י"ז בהנפ"מ שכ': לאדם שאוסר עצמו בא' מן המינין „מזמן ידוע ואילך“. וכתב וז"ל: שעד כאן לא מספקא לי' לר"י אלא בדומיא דאיברי ב"נ וכו' חזינן שהקב"ה צוה אותם במדבר והזהיר על הזביחה שלא יאכלו בשר נחירה. ואמנם קבע להם זמן שלא יתחיל איסור זה עד שיבואו לארץ, בזה איכא למימר שהקפיד לגמרי, שלא יחול איסור זה, כ"א על שינחרו לאחר זמן ההוא, כשם שהקפיד שלא יתחיל איסור זה עד אותו זמן. אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף, אין שום חילוק, בין מה שהי' בידו מעבר, או מה שיבא אח"כ לידו ולכן אדם האוסר עצמו באיזה דבר או נזיר שהזיר עצמו תיכף נאסר. ואין חילוק בין מה שהי' בידו, או מה שעתיד לבא לידו. ולכך נקט הרא"ש הנפקותא בבעיא זו, לאדם שאוסר עצמו בא' מן המנין נין מזמן ידוע ואילך' וכי', ער: אלא ודאי שאין בזה שום ספק, שדבר הנאסר מאותו שעה, אסור גם כל מה שיש בעין מקודם לזה. והספק הוא רק באיברי נחירה, שגם בשעה שנאמר האיסור לא חל האיסור תיכף וקבע הקב"ה זמן אימת ש תחיל עכ"ל. ועפי"ד הנו"ב הנ"ל יתיישב לן שפיר דלא קשה מידי קושית הס' „ראש יוסף“ על חולין [להפמ"ג] דף י"ז. שהקשה אמאי לא מיבעיא לכ"ע בנטל בשר נחירה בשבע שכבשו, והותיר לאחר שכ שי, אי שרי אז"כ ע"ש. ולהנ"ב אתי שפיר ולק"מ דדבר הנאסר מאותו שעה, אסור גם כל מה שיש בעין מקודם כנ"ל. וא"כ עפי"ז ממילא נסתר דברי הברכ"י הנ"ל שהביא ראי' לענין לאכול בשבוע שחל ט"ב מהבשר שנשתייר מסעודת שבת מהאבעיא דאיברי ב"נ והנ"מ שברא"ש. ולהנו"ב אין בזה שום ספק שדבר הנאסר מאותו שעה, אסור כל מה שיש בעין מקודם. שוב נזכרתי שכבר העיר בזה ב„פתחי תשובה“ יו"ד סי' שמ"א ס"ק י"ב, ע"ש שסיים: ופשיטא שגם לענין שבוע שחל ט"ב אין להקל בזה עכ"ל. וגם הראש יוסף' גופי' כתב לתרץ קושיתו הנ"ל. וז"ל: דז"א כיון שכבר נצטוה על השחיטה, והתורה התירה בשבע שכבשו, ודאי לאחר מכאן מה שנשאר אסור, דלא התירה אלא בשעת מלחמה. משא"כ איברי בשר נחירה, שבשעה שנחרו הי' היתר גמור, ואח"כ נצטוו על השחיטה, מיבעיא לי' שפיר, אי הותר אח"כ עכ"ל. הרי מבואר גם דעת הפמ"ג ב„ראש יוסף“ דאם כבר נצטוה על איסור, ואח"כ מחמת איזה סיבה הותר האיסור, באיזה זמן, או באיזה מקים, לכשנתבטל הסיבה חזר הא סור למקומו, ולא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי בכה"ג

(ח) ומה שהביא מהרא"ש בהל' ציצית בשם ר"ת לענין כסות יום שהותר בו כלאים, שאין בו משום כלאים אפי' ללבשו בלילה יע"ש. והוכיח מזה ג"כ דאמרינן בכה"ג כיון דאישתרי אשתרי. הנה דברי הר"ת מובאים בתוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית, ע"ש ובתוס' מנחות מ' ע"ב ד"ה תכלת. ע"ש שפירש כן הא דאמר שמואל במנחות מ' פ"ב