רב"ז יורה דעה שב

העיקר. רק על העיקר גופי' ס"ל דלא ישקה משום דלא ליתחזי כעובד לצו"ש. וע"ז פליגו ב"ה ואמרו אם תתיר לו מקצת וממילא יורד על העיקר, תתיר לו הכל. ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ג מייתי להתוספתא וסיימו: דבית ר"י משקה בסלא, ע"ש בפי' ה„פני משה“ דמשקה בסל לשנות בשביעית משאר השנים עשו כן עש"ה

ודו"ק

(ג) וגם מה שהביא ראי' לעצמו, מלשון הרא"ש בחולין שכתב, הנ"מ, שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו עכ"ל. מלשון זה הוכית דגם בעית הש"ס מיירי שכבר אכלו מהבהמה, ונשתייר ממנה איברים. והאריך בזה ובאמת דמלשון הרא"ש לאו ראי' הוא כלל. דהא דכתב שהי' אוכל והולך כו'. כוונתו רק לאפוקי שאם בכיוון הניח ולא אכל, שלא בדרך מקרה והזדמנות, ודאי אסור. וכ"כ להדיא במעדני יו"ט על הרא"ש שם אות ק' ע"ש. ועיין בשערי תשובה או"ח סי' תקנ"א על הש"ע סעי' ט' שם שהביא להברכ"י הנ"ל וכתב ע"ז בזה"ל: אך אפי' במקום שמקילין בזה, אין להקל אם לא שהכנה הי' לצורך ש ת, ובדרך מקרה וסיבה נשאר לחול. אבל פשיטא אם בישל לשבת יותר מהצריך בכדי שישאר לו לחול, אם יאכל בחול פורץ גדר הוא וכו' עכ"ל, ותמהני שלא הביא ראי' לדבריו מלשון הרא"ש, וכמו שפ' המעדני יו"ט הנ"ל. וכעין זה פסק בתה"ד סי' ע"ג מובא גם ברמ"א או"ח סי' שס"ה סע' ז' דאם הי' עומד לסתור מע"ש, אסור לאחר שנסתר, ולא אמרינן הואיל והיתרה הותרה, ע"ש בב"י ובפמ"ג או"ח במ"ז ובא"א שם. וכ"ה בתוס' עירובין ס"ה ע"ב ד"ה דאתא עש"ה

(ד) וגם במה שהעיר על עיקר הראי' שהביא הברכ"י מהאיבעיא דאיברי בשר נחירה כנ"ל, דיש לחלק בין הנושאים ומ חק רב ביניהם. דשאני איברי בשר נח רה שלא נאסר כלל קודם כניסה לא"י משא"כ בנד"ד. והאריך גם בזה יעיין בספר בני יששכר [להגה"ק רצ"א מדינוב זצ"ל] במאמרי חדשי תמוז אב, מאמר א' אות י', שהביא להעיקרי הד"ט בשם מביא ראי' הנ"ל, וכתב וז"ל: אבל לדין יש תשובה, דאין הנידון דומה לראי'. דשאני האיבעיא דאיברי בשר נחירה. דהנה מצות שחיטה הוא מ"ע, ונצטוינו על המצוה הזאת בכניסה לארץ וכו'. משא"כ במדבר לא היו צריכן לקיים זאת המצוה. והנה אם נחרו בהמה במדבר ונשאר בידם מן האיברים בכניסתם לארץ. הנה באיברים לא שייך קיום המנוה, שפיר יש מקום להתיר איתן האיברים, כיון שכבר הם איברים ואין שייכות בהם למצוה נשחוט הסימנים [ויתכן בזה דקדוק אמרם איברי בשר נח רה וכו'] והוי כמו ירקות ופירות. משא"כ בנד"ד שאין כאן שייכות מצוה רק איסור אכילה מחמת האיבול. אין ראי להתיר מחנות שהי' הבשר בידו קודם לזמן האבל. וגם הנידון שהמציא מרן הרא"ש ז"ל, לפי דעתי אינו דומה לבעין בגמ'. ואעפי"כ יש ליישב בנידון דהרא"ש יש בו ג"כ מ"ע מוצא שפתיך תשמור וכו' משא"כ בנ"ד עכ"ל. ואפשר שלזה כוון הברכ"י גופי' במה כסיים שם: ואף שיש לדחות ראי' זו. וכ"כ בשמו בשערי תשובה או"ח הנ"ל וכוונתו ג"כ כאמור דאם לדין יש תשובה דאין הנידון דומה, לראי' כנ"ל

(ה) וגם מה שהעיר אח"כ ולחלק יצא דדוקא שירים של שבת שהבשר כבר נאסר מקודם שבת, ובשבת היתר, חוזר וניעור אים רו אחר השבת. אבל שירי ר"ח שעדיין לא נאסר, וגם הבשר שנשאר מ מי החול קודם ר"ח, הותר אף אח"כ. ושבת מאד לחילוק זה, וכתב שהיא המצאה יקרה. ואח"כ העמים סברא זו בדעת הרב נחפה בכסף שהביא העיקרי הד"ט. גם בזה יעיין בס' בני יששכר שם בהג"ה כתב טל המיקל בשיורי שבת ור"ח, וז"ל: לפי שיטתו לא אדע, למה דוקא מה שנשאר משיורי שבת ור"ח, הלא אפי' מה שנשאר מימי החול, קודם ר"ח, הנה היו בידו מזמן היתר. ובסוף דבריו שם הביא להעיקרי הד"ט שכתב עוד בשם ס' נחפה בכסף שיש לחלק בין ר"ח, לשבת, כנ"ל ושהרב בעל קול יהודה תמה עליו דמחזי כחוכא. ושהרב המחבר עיקרי הד"ט פתח לו. כיון דעיקר ראיותיו מאיברי בשר נחירה, שהיו מותרים עד היום, ולא נאסרו מעולם, והנה בדומה הוא ר"ח בנ"ד. משא"כ שבת כבר נאסר הבשר, ובבוא שבת הותר. הנה י"ל דאחר השבת חוזר וניעור איסורו עכ"ל הרי לך דהעיקרי הד"ט גופי' העמים כהמצאתך בדעת הנחפה בכסף (וכפי הנראה לא עיינת בס' עיקרי הד"ט גופי' רק ראית למי שמב א דבריו בקצירת אומר. והס' עיקרי הד"ט איננו תח"י כעת] אבל בס' בני יששכר שם תמה גם על זה מאד, וסיים כי לדעתו אין לדברים הללו ראי' מבוררת. ע"ש שכתב וז"ל: אבל הנלפענ"ד מקום ההיתר הוא באפשר, דאם נאמר שלא יהי' רשאי לאכול שירי הבשר אחר השבת, יתקלקלו השירים, ומימנע ולא יקנה לשבת רק בדוחק ובצמצום, ועי"ז יהי' מניעה לעונג שבת עכ"ל. ולפענ"ד יש להעיר ע"ז דתליא בהא דאמרו כביצה י"א ע"ב ג' דברים התירו סופן משום תחלתן, ע"ש ובחגיגה כ"ו ע"א בהמשנה דהפותח את חביתו וכו' רי"א יגמור וחכ"א לא יגמור, ע"ש בפירש"י ובירושלמי חגיגה פ"ג ה"ז בטעמא דר"י דהתירו סופו מפני תתילתו וכו' אף הוא ממעט בשמחת הרגל, ע"ש דבחביות של שמן כ"ע מודים. ע"ש בפ"מ, ובגליון הש"ס דבשמן הפסד מועט הוא לא שייך בזה התירו סופן משום תחלתן ע"ש. והכא נמי יש לחלק כן. והרבה יש לפלפל בזה, ודוק היטב

(ו) ובגוף השאלה ראה בפמ"ג יו"ד סי' צ"ד במ"ז סוסק"ט דכל היכי דמתירין לצורך שבת, אי נתותר לחול, לא מסתבר לאסיר אח"כ הואיל ואשתרי אשתרי. וכ"כ גם בשו"ת נטע שעשועים יו"ד סוס"י י"ב. ולא הביא מהפמ"ג. אולם לפענ"ד יש להעיר ע"ז מהירושלמי רפ"ד דדמאי, על המשנה: הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות וכו' שואלו בשבת ואוכל על פיו, חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ובירושלמי שם בשם ר"י: מפני כבוד שבת התירו וכו'. בשם ר"י: אימת שבת עליו, והוא אימר אמת. ופריך: ואם אימת שבת עליו בדא תנינן חשיכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ומשני: מפני אחד שאין אימת שבת עליו. ע"ש ובתוס' חולין ע"ה ע"ב ד"ה אף. ומנחות ל' ע"ב ד"ה תרומת. ע"ש ובמהרש"א ובמהר"ם בחולין, ובר"ש רפ"ד דדמאי, ובפי' הרא"ש רפ"ד דדמאי, ובפי' הגר"א ז"ל, ואם איתא כהפמ"ג והנט"ש הנ"ל דהיכא דהתירו משום כבוד שבת, גם אם נשאר מאותו דבר לאח שבת מותר. קשה לדברי כולם למה לא פריך גם למ"ד מפני כבוד שבת. למה תנן חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ואמאי לא יאכל גם במוצ"ש כיון שהותר לכבוד שבת? אלא ודאי מוכח דלא כהפמ"ג והנט"ש דרק לצורך שבת סמכינן להקל מפני כבוד שבת, ועונג שבת שהיא דאורייתא. כמש"כ בשו"ת צ"צ סי' כ"ח בפשיטות, וז"ל: וכבוד שבת נמי דא רייתא וכתיב וקראת לשבת עונג. ואמרינן בפסחים דס"ח הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו' עכ"ל. ואע"ג דכתב הרמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ו דכבוד ועונג שבת הוא מד"ס ע"ש. אין כוונתו שהוא מדרבנן, אלא וקרי „דברי סופרים“ לכל דבר שאינו מפורש בפסוק, כדרכו בקודש. עיין פמ"ג יו"ד בפתיחה להל' טריפות. וכ"כ בשו"ת ח"ס או"ח סי' קס"ח בכיינת הרמב"ם ע"ש. ולפענ"ד נ"ל ראי' דעונג שבת דאוריתא. מיבמות צ"ג ע"א: למען תלמד ל ראה את ה' אלקיך כל הימים, אלו שבתות ויו"ט וברש"י ד"ה כל הימים וכו' שלא בטל עונג שבת וכי' עכ"ל. וע"ש בתוס' ע"ב ד"ה אלא לאו כה"ג ע"ש. ועיין תרגום יונתן ב"ע פ' תשא. עה"פ: ושמרו בני ישראל את השבת. וינטרון ב"י ית שבתא למיעבד תפנוקי שבתא עכ"ל. ומשמע ג"כ דס"ל דעונג שבת דאורייתא. ועין בשו"ת הרשב"א סי' קכ"ז דמסיק ג"כ שהוא דאורייתא ע"ש. ותימה על הנ"צ והח"ס שלא הביאו מכ"ז. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תרע"א במ"ז סק"א כתב דעונג שבת י"ל מדרבנן ע"ש. ודבריו תמוהין מכל הנ"ל. ומצאתי עוד בפמ"ג או"ת בפתיחה כוללת ח"א אות י"ח שהביא להצ"צ הנ"ל. ובאות י"ט כתב: דבעונג וכבוד שבת דכתיב כי פי ה' דבר, הוה ד"ת ע"ש ולא העיר מכל הנ"ל [ובתשובה לעיל סימן מ"נ הארכתי