רב"ז יורה דעה ש

דציבורא ליין, לא הוי כהפסד מרובה ואפילו אם נימא דבנד"ד איכא גם הפסד מרובה לבעל היין גופיה, אם לא נתיר לו למכור היין לישראל. מ"מ אין להתיר בכהאי גונא לכתחלה תמידין כסדרן כנ"ל

(ג) ועוד נלפענ"ד דגם במקום הפסד מרובה, אין להתיר רק לבעל היין מפני הפסדו, אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה. וכעין זה כתב בס' דעת קדושים (בכלל הפס"מ אות י') וז"ל: צ"ע איך מתירין לכמה דברים בהפס"מ בעניני טריפות, מה שיהי' הפסד לטבח, דמ"מ איך הותר לקונים לקנות, הא לגבי דידהו לאו הפס"מ הוא. וצ"ל דאם נטריף לטבח, יתייקר השער מהבשר, וגם יהי' דוחק לקונים וכו' עכ"ל, וכ"ו לא שייך במוכר יין, אם לא נתיר היין לבעל היין, לא יתייקר השער עי"ז, כמובן. ובפרט במדינתינו שהיין מצוי, כאמז"ל (במד"ר סדר לך סי' י"ז) „בכל מקום שיין של נכרים מצוי, יין של ישראל נמכר בזול“ ע"ש. וראה זה מצאתי בשו"ת „חתם סופר“ (חאו"ח סי' ס"ה) שכתב וז"ל: ואשר נפשו בשאלתו אודות יין שלא הותר אלא בהפס"מ, אם יש למנוע מלקדש עליו ולברך עליו בהמ"ז, אלא טוב לקדש על הפת, ולברך בלי כוס. כבר כתבתי בתשו' דכל כיו"ב לא הותר אלא לבעל היין וב"ב משום הפסדו, אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה. וקרוב הדבר שמחויב להודיעם, ואם לא הודיעם ומכר סתם, אפשר הוה מום במקח וחוזר. אך בנידון שאלתו, שהוא מכת מדינה ולא נמצא שום אחר, כי אם באופן הנ"ל, ואי אפשר לצבור בלא יין, ע"כ הותר לכל. רק לבעלי הנפש המחמירים על עצמם מ"מ נראה לי דלאו כל כמיניי' להחמיר במקום מצוה. ואין לך הפס"מ גדול מזה. וסברא זו יעיין בתה"ד סי' ל"ב. ע"כ יקדש על היין. ומדהותר לקדש עליו, הותר לכל הסעודה וכו' עכ"ל. ותמהני על החת"ס ז"ל שלא הביא מתה"ד סי' ר"ד הנ"ל, דמבואר מדבריו להדיא דדוחקא דציבורא ליין לא נחשב להפס"מ. ומש"כ החת"ס ז"ל דאין להחמיר במקום מצוה, ואין לך הפס"מ גדול מזה אדרבה איפכא שמעינן מתה"ד שהרי כתב: „שבדוחק יש להם לשתות יין בכל השנה“. ומשמע דאף בשבתות יש להם דוחק. ואעפ"כ לא הותר עכ"פ לצורך קידוש לשבת, להחשב זאת להפס"מ. אלא ודאי לא שמיע ליה, כלומר לא סבירא ליה לחשוב זאת להפס"מ. שהרי יכולין לקדש על הפת, כפסחים ק"ו ע"ב, דרב זימנין דחביבא עלי' ריפתא, מקדש אריפתא, ועיין ש"ע או"ח סי' רע"א סעי' י"ב, וסי' רע"ב סעי' ט' [ומטעם זה השיגו האחרונים על השו"ת באר עשק. מובא בבאה"ט או"ח סי' רע"ב סק"ב. ע"ש ובשו"ת בית יהודה יו"ד סי' כ"ב. ושאילות יעב"ץ סי' מ"ה. וברכ"י או"ח סי' קצ"ו. ובתפארת ישראל ברכות פ"ו אות ד' עש"ה. ויש לפלפל הרבה ואכמ"ל]

(ד) עוד נראה דלהפוסקים דס"ל דלא שרינן מגע עכו"ם צ ע"י דבר אחר גם בזה"ז כי אם בהפס"מ. עכ"ז היכא דיכולין למכרו לעכו"ם, לא מיקרי הפס"מ. ואע"ג דביי"נ קיי"ל דאפי' יכול למכרו לעכו"ם, מיקרי הפס"מ. כמש"כ הרמ"א בסי' קכ"ו סעי' ב'. ומקורו נובע מהתה"ד סי' ר"ד הנ"ל ועיין בב"י ובט"ז בם סק"א, ובש"ך סק"ג וסק"ד, כיון דאיכא זלזול קצת במכירתו לעכו"ם מיקרי הפס"מ ע"ש מ"מ לפמש"כ בס' ראש אפרים ועל טריפות הריאה סי' ל"ט ס"ק קס"ד) לפרש כוונת התה"ד דהקיל ביי"נ, משום דאיכא תרווייהו, שצריך לזלזל קצת במכירה לעכו"ם, וגם איכא דוחקא דציבורא. אע"פ דמוכח דכל דאפשר במכירה לעכו"ם, חשוב הפסד מועט. וגם מוכח דדוחקא דציבורא לא הוי כהפס"מ. מ"מ כיון דאיכא תרווייהו, ביי"נ דאקילו בי' רבוותא, לא דייקינן כולי האי להחמיר. ועפי"ז תמה שם על הרמ"א הנ"ל, שלא הזכיר כלל מענין דוחקא דציבורא ליין. והעיר עפי"ז על הט"ז עש"ה. וא"כ עפי"ז היכא דליכא דוחקא ליין, כמו במדינתינו שהיין מצוי [ובנקל נוכל למצוא יין כשר, אם רק רוצים לעשותו בהככר, ולשמרו ממחללי שבתות בפרהסיא] שפיר יש לומר, כיין דאפשר למכרו לעכו"ם, אעפ"י שצריך לזלזל קצת במכירה לעכו"ם, לא מקרי הפס"מ ראה עוד בס' ראש אפרים (שם ס"ק קס"ה) שהביא מהב"ה והאו"מ מש"כ על הרמ"א הנ"ל. וכתב ע"ז הרא"פ: דאע"פ שהתה"ד נקט במילתיה שצריך לזלזל קצת במכירה. מ"מ מיירי אף בגוונא שזה הזלזול מעט עולה הרבה וזה מבואר ממש"כ התה"ד ראיה מתרומה דמדמע חשוב הפסד מועט [כגיטין נ"ג ע"א. וב"ק קי"ז ע"א] אע"פ שצריך לזלזל במכירה. ולא מפליג בין רב למעט, עכ"ל. ואח"ז פקפק בגוף ראיית התה"ד. והביא מכתובות נ"ח ע"א, דמשמע התם, דדמי חולין, הוא קרוב קצת לכפלים בדמי תרומה. דאל"כ הא ך אמר רשב"ג כ"מ שהוזכרה תרומה נותנן לה תרומה כפלים בחולין, דלא מסתבר שבשביל שיהי' לה בריוח, יתני לה כ"כ הרבה יותר וכו' עכ"ל, ובאמת המעיין שם בפירש"י ד"ה ר' יהודה, ובד"ה נותנן לה. כ' וז"ל: קסבר לא מטרחינן לה למכור בשווייה, אלא נותנין לה תרומה הרבה, כדי שתתננה בזול, ותמצא לוקחין הרבה וכו' עכ"ל [עיין ירושלמי כתיבות פ"ה סוף ה"ג ובק"ע ומרה"פ ד"ה נותנין] נראה דיש לדחות דאינו מוכח מכאן דדמי חולין הוא קרוב לכפלים בדמי תרומה, דרק משים דלא מטרחינן לה נותנין לה תרומה הרבה בכדי שתמצא לוקחין הרבה. אילם ראה זה מצאתי מטמון יקר, בתוס' בכורות כ"ח ע"ב ד"ה רביע. שכ' וז"ל ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה של חולין. כדאמרינן בכתובות נ"ח ע"א כ"מ שהוזכרה תרומה נותנן לה כפלים בחולין עכ"ל. ותימה גדולה על ה„ראש אפרים“ שעיניו כיונים על אפיקי הש"ס ופוסקים, ובמח"כ אישתמיט מיני' התוס' בכורות הנ"ל [ועפ"י פירש"י הנ"ל יש לפקפק קצת בראיית התוס' מכתובות כנ"ל וצ"ע] וא"כ עפי"ז מוכח דמ"ש בגיטין נ"ג ע"א וב"ק קי"ז דמדמע תרומה בחולין חשוב הפסד מיעט, היינו אעפ"י שההפסד מחצה משויו מהקרן, מ"מ אינו חשוב רק הפסד מועט. וא"כ התה"ד דעיקר ראייתו ממדמע, ונקט בלשונו שצריך לזלזל קצת במכירה! ויש להיכיח דעד מחצה נוכל לקרות קצת. ככתובות צ"ז ע"ב, לענין מקצת כתובה, דגם מחציתה קרוי מקצת. ועיין רש"י ב"מ קט"ז ע"ב ד"ה חציו, כלומר מקצת ע"ש. הרי דלשון מקצת שייך לומר גם על מחצה. והכא נמי יש להעמים בדברי התה"ד. וממילא יהי' נשמע דגם מה שסיים התה"ד להקל ביי"נ דאפי' יכול למכרו לעכו"ם אלא שצריך לזלזל קצת מיקרי הפס"מ. מיירי נמי כהא גונא דהזלזול קצת הוא בהפסד מחצה משויו מהקרן כנ"ל. אבל בהפסד פחות מזה, גם לענין יי"נ אין להקל. והאחרונים לא העירו בזה. ועדיין צ"ע לשון התה"ד. ויש אתי לפלפל הרבה בדברי הרא"פ ואכמ"ל

בנידון שאלתנו, כבר הוכחנו, שבמדינתינו גם הפסד מועט ליכא, למכרו לעכו"ם, שהיין מצוי, ויין של ישראל ויין של נכרים, עפ"י הרוב כמעט במקח ובשויון אחד נמכר. ובפרט לכתחלה חלילה להתיר. סוף דבר הכל נשמע שיין להתיר. כי גם הרמ"א ז"ל היה נזהר בזה, וסיים בלשונו: „ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ ב)**(ב) אמר בן המחבר: ראה בס' „מאורי אור“ (בחלק קן טהור, בסוף חידושיו ליו"ד הל' ע"ז נ"ט ע"ב) שכתב וז"ל: ונראה כוונתו שאין לפרסם הדבר בטעמו, דא"כ מקיל ע"ה לגמרי, כדרך עמא דבר שדוחים בקט שכלם הקלוש. אבל אין כוונתו שלא יתיר כלל לע"ה, דהא כתב בפשיטות דשרי בשתיה וכו' עכ"ל: חנוך העניך שאפראן הנ"ל)** ואם אנן ניקום ונישרי הדבר לכתחלה יפרצו פרץ, ובע"כ יתפרסם הדבר בפני עם