רב"ז יורה דעה רצט

מה„מדרש תנחומא“ (ריש פרשה ויקהל סי' א') על הפסיק: „טוב שם טוב משמן טוב. ולמה לא אמר טוב שם מיין הטוב ומדבש הטוב והניח כל המשקין ואמר משמן טוב? אלא מה השמן אתה נותן לתוכו מים שהוא עולה וצף למעלה, אבל שאר משקין אתה נותן לתוכן מים והן בולעין“. הרי מפורש יוצא מלשון המדרש דמשקה ממשקה בולעין זמ"ז. וב„מדרש רבה“ (ריש פרשה תצוה) איתא: „כל המשקין מתערבין“ יע"ש. וי"ל ד„המדרש רבה“ והתנחומא“ פליגו בזה אי משקה ממשקה בלעי מהדדי, ודו"ק. וי"ל מהרמב"ם סוף הל' תרומת בפט"ו הלכה י"ח. ומקורו נובע מהתוספתא פ"ח דתרומות ה"י. דשמן של תרומה שנפל ע"ג יין יקפה אותו, והיין מותר לזרים. נפל ע"ג אציר יקפה אותו, ויטול קליפה מעל הציר כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן עכ"ל. ומשמע דאפי' אם שהה מעל"ע, אפ"ה לא חשו ביין שבלע טעם השמן. ראה בפר"ח יו"ד סי' צ"ח ס"ק ט"ו מש"כ בד"ז יע"ש, וי"ל. ועוד יש להביא דוגמא לד"ז, מש"ס בכורות ט' ריש ע"א: „כי מטי לבי בליעי, מלא כוזא דמיא“. ופירש"י בריש העמוד ד"ה לבי בליעי]: „מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותה עד תהום ופולטות אותן, עכ"ל. הרי דנקט לשון בליעה ופליטה גבי מים. אך י"ל דלשון „בולעים“ שבכאן, הכוונה שנופלים באוקיינוס, כל המימות: בצלאל זאב שאפראן

סימן קכג

כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שאפראן שליט"א רב בבאקארעשט

ע"ד שאלתך לענין יי"ג אשר מזלפין אותו ע"י. „מכונה“ (מאשין) בכח עכו"ם, ישר לתוך החביתין, אולם יד עכו"ם גופי' איננו נוגע כלל ביין. אם יש לצדד להקל, מטעם שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ד סעי' כ"ד, דבזה"ז דעכו"ם לאו עובדי ע"ז הם, אם נגע ביין ע"י דבר אחר, אע"פ שיודע שהוא יין, וכוון ליגע בו מותר אפילו בשתיה כו'

תשובה

(א) פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי הנה דעת לנבון נקל, שאין רוח חכמים נוחה להקל, במקום שיש לחוש לתקלה וקלקול. וכבר נודע מה שהיה מורגל בפה קדוש ה„חתם סופר“ ז"ל, לומר: „החדש אסור מן התורה“. כמש"כ בשו"ת ח"ס או"ח סי' קמ"ח. ובפרט בדור פרוץ, „שכל אלה ביין שגו, פקו פליליה“. „באורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה“! ונראה פשוט דבכל כהאי גונא, אסור, משום לך לך אמרין סחור סחור לכרמא לא תקרב. כע"ז נ"ח ע"ב. ע"ש ברש"י ד"ה אסור, וכן אמרו עוד (שם נ"ט ע"ב) כמ"פ, ד„גזרו רבנן בכח עכו"ם“ לאסרו בשתיה, משום הרחקת עבירה, אע"ג דלא נגע. ובהדיא אמרינן (שם ס' ע"א) „בכחו כ"ע לא פליגו דאסור [ופרש"י: היכי דענבים נסחטים מכחו, כגון שעולה על הנסרים ומכבידם] וגם בכח כחו הוה עובדא ואסר ר"י מנהר פקוד“, ופירש"י: כח כחו כגון שמגלגל הגלגל וכו'. ע"ש בתוס' וברא"ש לענין ג' כחות ע"ש. ועיין ע"ז ע"ב: והכי פסקינן בש"ע יו"ד סי' קכ"ה סעי' א' וסעי' ב'. וע"ש בש"ך סק"ד דלכתחלה אסור אפי' בעשרה כחות ויותר ע"ש. הן אמת דהש"ך שם בסק"א ובסק"ב ובסק"ג מסיק ד דלדידן דקיי"ל דעכו"ם בזה"ז לאו עעכו"ם הן, הכל שרי במקום הפסד ע"ש. וגם במגע העכו"ם בכוונה ע"י ד"א. כתב בסי' קכ"ד ס"ק ע"א שקבל מאביו הגאון ז"ל שאין להקל מטעם עכו"ם בזה"ז לאו עעכו"ם הן, אלא במקום הפסד. וכך ראה ג"כ מכמה גדולי הוראה. וגם הביא מס' „אפי רברבא“ שהביא דברי הרב הנ"ל. וכתב עלה: ואין להקל בזה רק בהפסד מרובה. ועוד כתב הש"ך שמצא בתשו' מהרי"ל סי' ל"ח, דכ' דמגע עכו"ם בכוונה ע"י ד"א, בזה"ז אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה. ונהי דהרב והנמשכים לדעתו לא ס"ל הכי. אולי לא ראו דברי מהרי"ל. ואפשר אי הוה שמיע להו, לא הוו מקילין כל כך ע"ש. ועיינתי בגוף תשו' מהרי"ל וראיתי שכתב וז"ל: ואע"פ שאנו מדמין להתיר מגע גוי בזה"ז ע"י ד"א בכוונת מגע אם היינו רואין מעשה יש להתיישב בדבר וכו' עכ"ל. כש"כ להט"ז בסי' קכ"ד סוס"ק ל"ב שאין להתיר, שהרי כתב להדיא וז"ל: דאע"פ שכ' הרמ"א להקל במגע עכו"ם בזה"ז. מ"מ כח העכו"ם אסור אפי' בזה"ז וכו' עכ"ל. וע"ש בדג"מ שהשיג עליו ע"ש א)**(א) אמר בן המחבר ראה בחידושי הגאון רעק"א ז"ל (שם) שהתפלא ג"כ על הט"ז בזה והוכיח דכחו לא גרע לענין זה ממגעו, וכמו דקיי"ל להתיר בזה"ז מגעו שלא בכוונה, כן יש להקל גם בכחו ע"ש וראה בס' מקור מים חיים (שם) שהביא כן מדברי הראב"ד בס' „תמים דעים“ שכתב להדיא דאין לחלק בין מגעו שלא בכוונה, ואם מגע שלא בכוונה מותר, גם כחו שלא בכוונה מותר ע"ש. אולם בס' מטה יהונתן (שם סעי' א') כתב: דמסתבר לחלק בזה בין נגיעה ובין כח, ואין להקל גם בזה"ז רק בנגיעה שלא בכוונה, אבל בכוונה יש להחמיר ע"ש. ראה בס' יין המשמח (יו"ד סי' קכ"ה סק"ה) שהכריע לדינא וכחו שלא בכוונה חמור בזה"ז יותר מנגיעה שלא בכוונה, ואין להקל גם בזה"ז בכחו שלא בכוונה, אם לא בצירוף סניף כגון במזיגה. ע"ש ובהגהות שבסוף הס' אות ל"ו. ראה בס' כנה"ג בהגהות הטור (שם אות ד') שהביא בשם תשו' מהר"ם ריקאנטו ז"ל להחמיר גם בכח כחו שלא בכוונה לאסור בשתיה גם בזה"ז יעו"ש: חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** אבל שלא במקום הפסד, לכ"ע אין להתיר כנ"ל ופשיטא דאפי' במקום הפסד אין להתיר רק בדיעבד, אם אירע לאחד כן, דרך מקרה לא טהור. אבל חלילה להתיר כן לכתחלה תמידין כסדרן, משום לך לך אמרין נזירא לכרמא לא תקרב. ואפי' ע"י עשרה כחות ויותר אסור, כאמור. ולא זו בלבד, אלא עוד חקרתי ודרשתי ושאלתי היטב לסוחרי יין הכשרים, והגידו לי, כי הן אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל, העושים יין ע"י „המאשין“, שאי אפשר כלל לשמור את הנכרים העובדים אצל „המאשין“ שלא יגעו ביין גופי' „ואין אפוטרופוס ליין“, כנודע ומי ימלא לבו להביא תקלה על ידו להתיר. היה לא תהיה

! (ב) ואין לומר בנד"ד גם לכתחלה הוי כדיעבד, ובמקום הפסד מרובה, הואיל דאיכא דוחקא דציבורא למישתי יין. והיכא דאיכא דוחקא דציבורא למישתי יין, בכהאי גונא, חשבינן זאת להפסד מרובה. אמנם זה ליתא. ואדרבה איפכא שמעינן מהתה"ד סי' ר"ד לענין מש"כ דהיכי דאפשר למכור לנכרים, לא הוי הפס"מ, ואפי' שהיין ביוקר באותו שנה, ובדוחק יש לצבור יין לשתות, אין להתיר. וא"ת בנד"ד הואיל ואיכא דוחקא דציבורא לשתות יין יש להתיר כמו בהפס"מ. נראה להביא ראיה דלא אמרינן הכי. מנדה ט' ע"ב, דאמרינן: מאי שעת הדחק. א"ד שני בצורת הוו וכו'. ופירש"י: ואיכא הפסד מרובה וכו'. ולא רצה לפרש שני בצורת הוו, והוי דוחקא לאוכל טהרות. אלא ע"כ לא שרינן משום הכי, אלא משום הפסד הקילו, דהתורה חסה על ממונם של ישראל וכו' עכ"ל [ועיין לעיל ברש"י נדה ו' ע"ב ד"ה שעת הדחק ועיין כאן בהגהות מהר"צ חיות] הרי מבואר להדיא בתה"ד דדוחקא