רב"ז יורה דעה רצז

החי. דלטעמא דדם נעכר ונעשה חלב אין אנו צריכין קרא להתירו, שהרי סברא זאת דדם נעכר הוא סברת ר"מ, ואמרינן בנדה ט' ע"א, אר"א מ"ט דר"מ, דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ופירש"י וז"ל: מ"ט דר"מ, מנ"ל לר"מ דדם נעכר ונעשה חלב טהור מטמא חלב מדם עכ"ל וכיון ועיקר סברת ר"מ מהאי קרא גופי' נלמד דחלב מותר, כיון דקרי לי' טהור לגבי דם, אלמא דאינו בסוג דם. א"כ אין אנו צריכין עוד לקרא דחלב מותר. וכ"כ הרי"ט אלגזי על הל' בכורות פ"א אות ב' יע"ש. ועפי"ז לא קשה מידי קושיות הנ"ל מדם שבישלו. כי מה דמהדר הש"ס בהיתר החלב הוא משום אבמה"ח, ולא למ"ד דם נעכר כנ"ל. ועפי"ז יש לדחות דברי הפלתי בסי' פ"א סק"ז הנ"ל יע"ש

(ה) ומה שכתב כתה"ר במה שהעירו האחרונים דלפי מה שחידש המרדכי בהגהותיו פרק הזרוע [בסוף תולין סי' תשל"ז] דכל שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא בטל, והוכיח כן מדין יבמה שרקקה דם ומדין ש"ז של זב. והביא מש"כ המרדכי עוד תירוץ דהך דיבמה ודזב מיירי בניכר ולכן לא בטל. והקשה דא"כ למה הוצרך הגמ' עוד לטעמא דא"א בלא צחצוחי רוק כיון דניכר בו הרוק והזיבה. ועוד הקשה, וכתב להגיה ומ"ש המרדכי דמיירי בניכר, איזה תלמיד טועה הגיה כן. וצ"ל דשם ניכר לכן לא בטל. וכיונתו היינו לפי מש"כ הכ"מ בפ"ג מהל' מאכלות אסורות הלכת ט"ו בדעת הרמב"ם דס"ל דכל שניכר האיסור הגם שא"א לבררו אינו בטל, ודלא כהרשב"א. וא"כ כיון שאין מציאות לרוקקת דם במוצצת אלא בתערובות רוק וכן בש"ז בלי תערובות זיבה הוי בגדר ניכר האיסור המיעוט ולא בטל הגם דא"א לבררו. וזה כוונת המררכי דשם ניכר המיעוט, והיינו כנ"ל. ובזה מיישב קושיתו ל"ל טעמא דא"א לצחצוחי דם בלא ריק וכן גבי זב כיון דשם ביבמות ק"ה לענין לפסול על האחין מיירי א"כ אפי' יש ספק אם יש צחצוחי רוק פסול וכן גבי זב ולמה צריך לטעמא דא"א. ולהנ"ל א"ש דאם הוי בגדר ספק לא הוי בגדר ניכר המיעוט והי' בטל ברוב. ותירץ בזה קושית המ"ל הל' מו"מ, עכ"ד. בזה האיר עיני לתרץ קושיא גדולה בהא דאמרינן בנדה נ"ה ע"ב ומי האף. מאי מי האף, אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שא"א למי האף בלא צחצוחי רוק. ופריך: ורב נחשוב נמי דמעת עינו וכו' יע"ש. והקשה בס' מ"נ דכאן יקשה דביטול הרוק ברוב מי האף וכאן ל"ש תי' המרדכי הנ"ל דבא לעולם ע"י תערובות ול"ב הא תינח במי האף דבא מבפנים שפיר י"ל דל"ב משום דכשבא לאויר הוי בא לעולם ע"י תערובות משא"כ בדמעת עין שהיא מבחוץ לעין ונכנס מבפנים הרי בא לעולם בלי תערובות ושוב אח"כ כשיצא ע"י הפה בטל הרוק ברוב. עכ"ד הס' מ"נ. והנה לפמש"כ המל"מ בפ"א ממשכב הלכה י"ד בשם מהר"י אלפנדרי לחלק בין יבמה וש"ז דלא הי' לו חנייה מיוחדת בלתי תערובות אבל בחלב של בהמה בתחלה הי' באבר מ וחד ואח"כ נקווה והי' לאחדים בזה בטל. ולפ"ז קשה כאן גם על מי האף דכ"ז שהי' באף ניכר בפ"ע ואח"כ יצא ע"י הפה וא"כ לבטול ברוב. אך אי נימא דלא כהר"י אלפנדרי קשה עכ"פ על דמעת עיניו לבטול ברוב. ולפי מה שכתב כתה"ר בכוונת המרדכי ניחא היטב, דכאן כיון שא"א למי האף בלא צחצוחי הרוק הוי בגדר ניכר האיסור ולא בטל הגם דא"א לבררו. ודו"ק

(ו) ומה שהקשה כתה"ר גם לתי' הב' של המרדכי דמשים דבא לעולם ע"י תערובות ל"ב א"כ למה צריך ביבמה ובזבה טעם דא"א לצחצוחי דם וש"ז בלא רוק וזיבה אפי' הוי רק ספק כן הוא כנ"ל נלפענ"ד ליישב עפי"ד התב"ש סי' י"ד ס"ק ט"ז בטעם המרדכי דבא לעולם ע"י תערובות לא בטל, משום דכל שבא לעולם ע"י תערובות הוי לי' כקבוע, וכל קבוע כמע"מ ולא בטל ע"ש. ואף שאין זה מפורש יוצא מהתב"ש ז"ל אך הגאון רישנ"ז מלבוב ז"ל בהנהות יד שאול על היו"ד סי' י"ד ביאר כן דברי התב"ש ע"ש ועפי"ז לא קשה מידי גם קושיתו דשפיר צריך לטעמא דא"א דאם הוא בגדר ספק שוב הוי קבוע שאינו ניכר ובטל ברוב ודו"ק. ויש להאריך בזה, ולא עת האסף פה

(ז) ומה שכתב כתה"ר לפרש דברי המרדכי הנ"ל דבא לעולם ע"י תערובות ל"ב, וכתב דבר חדש בזה, דהנה הנו"ב חיו"ד סי' נ"ד כ' דלא נאמר סברת המרדכי רק בביטול ברוב ולא בביטול ס'. אך הישועות יעקב יו"ד סי' י"ד תמה עליו דהא גם בביטול בס' ל"מ רק נגד הטעם תל כמות האיסור שנפל לשם ע"כ מטעם ביטול ברוב קאתינא עלה. וכתב כתה"ר במין באינו מינו שפיר צדקו דברי הנו"ב דהנה הסביר טעם המרדכי עפי"ד האחרונים לתרץ סתירת דברי המרדכי גבי דשיל"מ כ' להיפוך, וכ' דאם ההיתר הי' נכר בפ"ע שפיר יש לו ביטול ואם ההיתר לא ניכר בפ"ע לא בטל, וטעמא של דבר דכל ענין ביטול מאחרי רבים להטות ילפינן והוי רובא דאיתא קמן ולכן גם לענין ביטול בעינן רובא דאיתא קמן והיינו אם הרוב היתר הי' ניכר לעצמו קודם שנתערב, משא"כ כשבא מעורב הוי כרובא דליתא קמן, ולפ"ז כ"ז במב"מ אבל במבשא"מ א"כ אם נתבטל בס' ואין בו טעם האיסור א"כ הרי ההיתר ניכר לעצמו בטעמו והוי כמו רובא דאיתא קמן בדבר התלוי בטעם ושפר בטל גם כמות האיסור. וביבמה וש"ז שפיר כ' המרדכי אף דהוי מבשא"מ מ"מ הרי התם אינו תלוי בטעם והוי כרובא דליתא קמן. עכתו"ד [עיין באור זרוע הל' חליצה סי' תרע"א אית ג' עש"ה. וי"ל עפ"י דבריו ז"ל והבן] ולכאורה הי' נ"ל לישב בזה קושית הש"ך סי' צ"ב ס"ק י"א במה שהקשה סתירת דברי המחבר דבסי' צ"ב סעי' ד' כ' המחבר דגם החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת, וברס"י ק"ו כ' המחבר דהחתיכה בעצמה אסורה שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי ע"ש. ולפמש"כ ניחא, דהנה החו"ד בסי' ק"ו סק"א כ' בטעם הדבר דאפשר לסוחטו אסור, עפי"ד המרדכי הנ"ל דבא לעולם ע"י תערובות ל"ב ובעינן שיהי' ההיתר ניכר קודם שנתערב. ומש"ה החתיכה שבלעה איסור שהי' על החתיכה גופי' שם איסור דהא כשהי' האיסור בתוכה היתה מצטרפת להלקות מש"ה משהו איסור שנשאר בתוכה לא נתבטל כיון שקודם הביטול לא הי' ניכר הה תר דהא הי' על ההיתר גופי' שם איסור לכך לא מבטל להאיסור וכסברת המרדכי. ע"ש ובהגהות אמרי ברוך על החו"ד. ועיין פמ"ג סי' צ"ב שפ"ד ס"ק י"א הביא בשם ס' בת ישראל שכתב דבסי' צ"ב מיירי המחבר באינו מינו חלב בבשר. ובסי' ק"ו מיירי המחבר במין במינו. ע"ש מש"כ בשם הפלתי להיפוך, דבסי' צ"ב מיירי במב"מ בבשר שמן וחלב. ולפי דברי כתה"ר שפיר יש להכריע כה„בית ישראל“ ולא מטעמו של הב"י דכאן בסי' צ"ב מיירי במבשא"מ חלב בבשר ולכן אפשר לסוחטו מותר, דבמבשא"מ ל"ש סברת המרדכי הנ"ל. כמש"כ כתה"ר. משא"כ בסי' ק"ו מיירי במב"מ ושפיר שייך סברת המרדכי וכהחו"ד הנ"ל ולכן אפשר לסוחטו אסור. וזה נכון לפי דברי כתה"ר. אך גוף דברי כת"ה מאחרי רבים להטות ילפינן רובא דאיתא קמן דוקא ולכן גם לפנין ביטול כן. לפי דעתי זה אינו, הן אמת הוא דבחולין י"א רצו לומר דבעי דוקא רובא דאיתא קמן. אך להמסקנא גם רובא דליתא קמן מהני. כמש"כ רש"י להדיא בחולין י"ב ע"א ד"ה פסת, דאחרי רבים משמע אף רובא דליתא קמן. גם בגוף דינו שחדש כתה"ר דבמבשא"מ צדקו דברי הנו"ב דל"ש סברת המרדכי. עיין ביד אפר ם בסוף הל' תערובות, שכתב: בין במינו בין באינו מינו ל"ש סברת הנו"ב. ע"ש שדבריו נכונים מאד. ואף שהפ"ח בסי' צ"ח סק"ח מחלק ג"כ בין שיעור ס' לביטול ברוב ע"ש גם דבריו ז"ל תמוהים, וכבר תמה עליו הבית מאיר שם. וכ"כ הפמ"ג בג"ו שם. וכן הוא האמת, ואין להאריך. וראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קל"ח שחידש להיפוך דהמרדכי בפ"ק דשבת המובא ביו"ד סי' ק"ב דכל איסר שלא ה' ניכר קידם שנתערב בטל אף בדשיל"מ, היינו במב"מ שבטל מה"ת וכו' אבל במין באינו מינו דתליא