רב"ז יורה דעה רצג

**(לכבוד שבת והפס"מ ביש עוד ספק יש לצדד להקל לבטל בששים דבר שיש בו סכנה. יע"ש באורך] ראה בס' כרם שלמה (בסי' קט"ז שם) בעובדא דחתיכת דג נפל לקדרה של בשר ולא היה ס' בבשר נגד הדג, ואח"כ נפלה אותה החתיכת דג לקדרה גדולה שיש בה ששים נגד חתיכת הדג. וכתב דלכאורה כיון שנאסרה פעם א' שלא נתבטלה בבשר נעשית כולה כארס, והו"ל כמו גילוי דלא מהני ששים. אבל ז"א דהעיקר לדינא כמ"ש בס' לחם הפנים בשם החו"י דכל דבר סכנה שנתבטלה בס' כיון דאזלא לה טעמא אזל ממנה נמי הסכנה, ע"כ אין להחמיר יעו"ש ראה בשו"ת חמדת משה סי' ל"ג מש"כ בזה. וסיים בסוף התשובה, דעכ"פ עפ"ד הרמ"א בסוס"י קט"ז דבהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהוא מותרת כל בעל נפש לא יאכל ממנה, מכש"כ בעובדא כזו שיש חשש איסור סכנה בודאי שכל בעל נפש יש לחוש להחמיר יעו"ש ראה בס' אורח מישור (סי' קט"ז סק"ב) שכתב ע"ד האו"ה שהביא הד"מ (שם) דכל דבר סכנה בטל בס' בין ביבש ובין בלח, שהוא תמוה, דבשלמא דבר לח נוכל לומר כיון דהטעם נתבטל ממילא אין בו סכנה, משא"כ בדבר יבש דלא נוכל לומר דנבטל דא הוא עומד בעין וכו' יע"ש [יעוין תפארת ישראל על משניות חולין פ"ג מ"ה אות ע"ט ע"ש] ראה בס' שערי שמחה (שער ג' סי' כ' דף מ"ג ע"ב) שכתב כן בהחלט לדינא לחלק בין יבש ביבש ובין לח בלח, דביבש לא בטל אפי' בס' כיון שעדיין הוא במציאות. אבל בלח היכא דידעינן בבירור דלא נרגש הטעם הוי כאלו אינו וליכא סכנה, אך כיון דאיכא מיעוט שנרגש הטעם גם בדאיכא ששים ע"כ בסכנה אין לסמוך אביטול בששים כיון דיכול להיות שעדיין נרגש בו הטעם, לכן גם בלח בלח כנ"ל צריך טעימת קפילא בסכנה אף דאיכא ס'. ע"ש באורך. ראה בהגהות יד שאול (שם) שכתב ג"כ טעם להחמיר דלא מהני ביטול בס' במקום סכנה. יעו"ש בדבריו עוד בהסכמתו לס' „שמירת הנפש“ שכתב לחזק דבריו בזה [הובא בס' דר"ת סי' קט"ז שם]: חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** אסור רק בנותן טעם ומותר ביש ששים יעו"ש. ובאמת כבר קדמו הפר"ח בסי' קט"ו סק"ד. וכתב, דראי' זו אינה אלא למאן דסובר כילכית דג טהור. ולמ"ד דהוא דג טמא אין ראי' ע"ש. ומצאתי בפלתי סי' צ"ח סק"ב שכתב וז"ל: ודוחק לומר דלמ"ד כילכית דג טהור, קשה מה שאלו לר"י על כילכית באילפס. ודוחק לומר משום סכנתא שאלו. רק צ"ל כילכית נתבשל תחלה בחלב ונפל לאילפס בשר. וא"כ אף ר"י ס"ל בב"ח טעימת קפילא, וזה דוחק. עכ"ל. ולא הביא ג"כ להפר"ח הנ"ל ראה בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' קס"ז שהביא ג"כ ראי' הנ"ל ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיטתיה כל הנ"ל, ראה בס' ישועות יעקב, בסיף הל' נדרים, בתשובת נכד המחבר, שהביא ג"כ ראי' הנ"ל. ובמחכ"ת אישתמיט גם ממנו כל הנ"ל. אבל ראה ב בהגהות יד שאול על הפמ"ג בסי' צ"ה במ"ו סק"ג. שכחב: כיון דלא הי' רק אילפס של בשר. ואם כן הוי פליטת כלים, דאין אסור בסכנה. כמש"כ הט"ז בסי' צ"ה סק"ג עייש"ה

וראיתי בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ק"א תמה על הפוסקים שסברו דסכנה בטל בששים. והא גם באיסורא כה"ג נמי לא מהני ס', כיון דכל חד לחודי' שרי מבשר ודגים, וקיי"ל היתר בהיתר לא בטל. כמו שהקשו התוס' והרא"ש הנ"ל על בשר בחלב. ואם כן לא יועיל ס'. וכאן לא שייך תירוץ הרא"ש דדרך בישול אסרה תורה ותירץ דגבי תערובות סכנה לאו בתורת ביטול קאתי עלה, דהא הוי היתר בהיתר ולא בטל. אך עכ"פ כיון דליכא טעם בטפי מס' ליכא סכנה, והרי אין בזה איסור אלא מחמת סכנה, ואי ליכא טעמא ליכא סכנה, ולא נתהוה בכאן חשש איסור, ודמי ממש לבב"ח עייש"ה

ואם כן י"ל דבסכנה חוזר וניעור דאורייתא, כמו בב"ח כנז'. כיון דגם בסכנה לא שייך ביטול דהיתר בהיתר לא בטל. ואם כן אם חזר ונפל בשר לדגים ובהצטרפות הראשון חוזר ונותן טעם אסור דחוזר וניעור, דהא גם בפעם הראשון לא נתבטל רק דליכא נתינת טעם, וכעת שנותן טעם אסור. וכ"ת מנ"ל בסכנה טעם כעיקר דאורייתא נלפענ"ד לפמש"כ ברש"י חולין (צ"ח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר) בטעם דמאן דאמר טכ"ע דרבנן, משום דבטל ברוב ע"ש. ואם כן כיון דבסכנה ליכא למימר דבטל ברוב, משום דהוי היתר בהיתר ולא בטל. שפיר טעם כעיקר דאורייתא. ומצינו למידין סכנה מבב"ח. כיון דגם סכנה כל חד לחודי' שרי כמו בב"ח. וליכא למימר בב"ח חידושי'. לשיטת רש"י בחולין ק"ח ע"א דהחידוש הוא דכל חד לחודי' שרי. ולדעת התוס' בחולין (ק"ח ע"א ד"ה דחידוש) שכתבו דהחידוש הוא בב"ח כמו שאמרינן בפסחים (מ"ד פ"ב) בב"ח חידוש דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי ע"ש. שפיר י"ל ד. בסכנה אינו אוסר כבוש. וכמו שסיים באמת המנח"י בצ"ע, הביאו הפמ"ג בסי' ע' הנ"ל. אבל לשיטת רש"י י"ל דבסכנה חוזר וניעור דאורייתא דלא שייך ביטול בב"ח דהוי היתר בהיתר. ואם כן י"ל בכבוש בסכנה דאסור מדאורייתא, כיון דכל עיקר איסור כבוש הוא מצד חוזר וניעור דאם לא כן נימא קמא קמא בטל, אלא דחו"נ, ובסכנה חוזר וניעור דאורייתא. ונמצא דכבוש בסכנה חמיר מכביש באיסורין, ודו"ק. ועוד יש להרחיב הדיבור בזה. ולא באתי אלא להעיר. ואי"ה עוד חזון למועד להאריך בד"ז

(ד) ולפום ריהטא אמרתי ליישב הקושיא הנ"ל שהקשתי, אמאי כבוש אסור, כיון דכבוש אינו בולע ופולט אלא מעט מעט, נימא קמא קמא בטל ל טפי"ד התוס' בב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר לו. בשם ר"ת, דדוקא במטרה יי"נ לבור דאיכא הפסק אמרינן קמא קמא בטל. אבל בכלאים בכרם דליכא הפסק לא אמרינן קמא קמא בטל [וכ"כ התוס' בכורות כ"ב ע"א ד"ה יתיב. בשם ר"ת] ע"ש. ומעתה בכבוש דאינו נח מכבישתו. כמש"כ הפלתי סי' ס"ט ס"ק ט"ו. לא שייך לומר קמא קמא בטל, ולכן כבוש אסור מדאורייתא. וי"ל דזה הוא הטעם מש"כ המנחת יעקב בשם מהרא"ש שפירא ז"ל דאם תוך מעל"ע שפכו המים ונתנו מים אחרים, אף שהי' מעל"ע בצירוף. מ"מ בעינן מעל"ע בלא הפסק, עיי"ש. הביאו הפמ"ג בסי' ס"ח בשפ"ד ס"ק ס'. ראה בפמ"ג סי' ק"ה במ"ז סק"א שאין להתיר מימות מחולפים רק בהפס"מ עיי"ש. ולפי האמור, נכון מאד, דבמים מתחלפים ואיכא הפסק שייך קמא קמא בטל. משא"כ בכבוש מעל"ע בלא הפסק לא שייך קמא קמא בטל, כתוס' הנ"ל. ועפי"ז י"ל דלפי מה שכתבתי דבסכנה לא שייך ביטול דהוי היתר בהיתר ולא בטל, רק בליכא טעם ליכא סכנה. אם כן יצא לנו דבר חדש דכבוש בסכנה אף במימות מחולפים אסיר, דלא שייך לומר קמא קמא בטל דהוי היתר בהיתר ולא בטל, ובגמר הבליעה אחר מעל"ע נשלם השיעור ויהיב טעמא ואסור

(ה) ולפי מה שכתבתי לעיל דסכנה דומה ממש לבב"ח וטעם כעיקר דאורייתא דדומה לבב"ח שהוא ג"כ היתר בהיתר. נלפטנ"ד לבאר קצת הש"ס חולין צ"ו ע"א: אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם וכו' אלא בשר בחלב מאן טעים לה והשתא דאמר ר"י גבי כילכית באילפס דסמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה. והקשה הפלתי בסי' צ"ח סק"ב, לפי"ד הש"ך בסי' צ"ח דאין עכו"ם נאמן רק אי אמרינן טעם כעיקר דרבנן. וקשה איך פשיט רבא מכילכית באילפס שהוא שאר איסורין