רב"ז יורה דעה רצב

כמאן דאיתא דמי אמרינן חוזר וניעור. אבל אי לאו כמאן דאיתא לא אמרינן חוזר וניעור. והנה הא דאמרינן דשיל"מ לא בטל לרש"י ז"ל בפ"ק דביצה הטעם משום עד שתאכלנה בא סור ע"י ביטול תאכלנה בהיתר בלא ביטול. היינו אי איסורא כמאן דאיתא דמי שפיר י"ל מה לך לסמוך אביטול וכו'. אבל אי איסורא כמאן דליתא ופרח איסור לגמרי א"כ לא שייך לומר עד שתאכלנה באיסור וכו' וזה נכון בסברא עייש"ה. ואם כן, דשיל"מ וחוזר וניעור מישך שייך להדדי. ובזה דעת לנבון נקל לפרש טעם נכון למש"כ הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים, גבי חמץ בזמנו בנותן טעם עיי"ש שכתב דר' יוחנן לא ס"ל כלל דדש ל"מ לא בטל. ומצאתי בשער המלך על הרמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה, שכתב כן בשם רבינו יונה כתירוצו עיי"ש. ומצאתי עוד בתורת הבית הארוך (בית ד' סוף שער ד', דף פ"ב, דפים וויען) שהרא"ה בבד"ה שם כתב כן דר' יוחנן לית לי' הא דדשיל"מ לא בטל. וב„משמרת הבית“ שם תמה עליו: ומי איכא למ"ד דלא ס"ל דשיל"מ לא בטל עיי"ש. ובאמת שכן כתב גם הרמב"ן (בחידושיו לע"ז דף ע"ג) דר' יוחנן לא ס"ל דשיל"מ לא בטל עיי"ש וצע"ג. ראה בפלתי (סי' ק"ב סק"ט) שכתב, דקשיא להרמב"ם הא דאמר ר' יוחנן חמץ בנ"ט. והא חמץ דשיל"מ וכי לית לי' לר"י דשיל"מ לא בטל ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט ממנו שבאמת כן הוא דר' יוחנן לית לי' דשיל"מ ל"ב. ולפי מה שכתבתי עולה יפה טעם הדבר שר' יוחנן חולק על דין מוסכם דדשיל"מ לא בטל משום דר' יוחנן לשיטתו אזיל דלא ס"ל חוזר וניעור רק קמא קמא בטל. וע"כ דס"ל איסורא כמאן דליתא ופרח איסור לגמרי ולא שייך לומר עד שתאכלנה באיסור ע"י ביטול, דהא לית כאן א סיר ופרח איסורו כמש"כ בפלתי הנ"ל, ולהכי שפיר כתבו הפוסקים הרמב"ן והר"י והרא"ה הנ"ל דלא ס"ל לר"י כלל דדשיל"מ ל"ב. דלא שייך לדידי' טעמו של רש"י ז"ל בדשיל"מ משום עד שת כלנה באיסור ע"י ביטול תאכלנה בהיתר. דהא לא ס"ל לר"י חוזר וניעור ואם כן לא ס"ל דשיל"מ ל"ב, דהא זב"ז תלוי, כנזכר ומכאן יש ראיה ברורה שהפוסקים הנ"ל ס"ל בדעת ר' יוחנן בע"ז ע"ג הנ"ל ביי"נ דלא ס"ל כלל לר"י חוזר וניעור אפי' בליכא ששים נגד האיסור קמא קמא בטל ודלא כהתוס' בבכורות כ"ב ובע"ז ע"ג הנ"ל דלדבריהם דר' יוחנן סובר חוזר וניעור ע"כ איסורא כמאן דאיתא וא"כ גם דשיל"מ לא בטל כנ"ל. וכיון שכן, הלא יסתרו דברי ר' יוחנן שסובר דשיל"מ בטל אלא ודאי שהפוסקים הנ"ל אינם סוברים כהתוס' הנ"ל

ואם כן לפי מה שבארנו, דר' יוחנן לא סבירא לי' כלל חוזר וניעור. שפיר אמר ר' יוחנן בחולין קי"א „כבוש אינו כמבושל“. דקשיא לי'. אמאי כבוש אסור. הא כבוש בולע ופולט מעט מעט, ונימא קמא קמא בטל ולדידי' לשיטתי' אי אפשר לתרץ דחוזר וניעור. דהא לא ס"ל כלל. ולכן אינו אוסר לשיטתו בכבוש. משא"כ לדידן דסבירא לן חוזר וניעור וכן דשיל"מ לא בטל. וע"כ דאיסורא סורא כמאן דאיתא. ולכן חוזר וניעור. ומשום הכי אסור כבוש. ומי שב קושית הנו"ב הנ"ל. כי על כן לא פסקו הפוסקים כר' יוחנן בכבוש. משום דאנן קיי"ל חוזר וניעור, ודו"ק

(ב) והנה בפלתי סי' צ"ט ס"ק י"ב הנ"ל האריך בהך דינא דחוזר וניעור. וכתב, דחוזר וניעור אינו אלא דרבנן, כיון דכבר נתבטל חזר איסור להיות היתר, רק מדרבנן החמירו. ראה בפמ"ג סי צ"ט בשפ"ד ס"ק כ"א שהוא מדאורייתא ע"ש. ולא הביא להפלתי כלל. ואפשר שזה טעם הכנה"ג בשם ד"א, שהביא בפלתי (בסי' ק"ה סק"ב) דס"ל דכבוש אינו אלא דרבנן ע"ש. דהא כל עיקר איסור כבוש הוא רק מטעם חזר וניעור, ואינו אלא דרבנן, כנזכר

אך לפענ"ד נראה לומר דבר חדש, דבבשר בחלב כ"ע מודים דחוזר וניעור דאורייתא דהנה התוס' בע"ז ס"ה ע"ב, והרא"ש במס' נדה בהל' כלאים (מובא בט"ז ובש"ך יו"ד סי' רצ"ט סק"א) הקשו: אמאי מהני בב"ח ביטול בס'. הרי בשר בחלב הוי היתר בהיתר ומשניהם נעשה איסור וקיי"ל דהיתר בהיתר לא בטל? ותירצו: דאף דאינו בטל, מכל מקום כיון דאיכא ששים וליכא טעם לא הוי דרך בישול כלל, דאין דרך לבשל רק בשביל נתינת טעם. וגבי בשר בחלב לא אסרה תורה רק דרך בישול יעו"ש. ומעתה אם נפל אח"כ עוד בשר להחלב עד שבהצטרפות שניהם יחד נותנים טעם, שפיר י"ל דחוזר וניעור מדאורייתא. ואף דבשאר איסורים חוזר וניעור מדרבנן. אולם נראה דהטעם הוא בשאר איסורים משום דבתורת ביטול קאתינן עלה, וכיון דנתבטל פעם אחד ונעשה כולו היתר, שוב אינו יכול להיות חוזר וניעור אח"כ מדאורייתא. אבל בבשר בחלב דבאמת הוא היתר בהיתר ואינו מהראוי שיתבטל היתר בהיתר כמו בכלאים, רק דאי ליכא טעמא ליכא כאן איסור בשר בחלב כלל דדרך בישול אסרה תורה. אבל כשנפל אח"כ עוד בשר לתוך החלב ובהצטרפות הראשון חוזר ונותן טעם נאסר החלב, שפיר י"ל דחוזר וניעור מדאורייתא. וזה נכון בסברא

(ג) והנה בסכנה נחלקו הפיסקים אי בטל בששים. ראה בש"ע יו"ד סי' קט"ז בט"ז סק"ב החמיר ואפי' ששים לא מהני בסכנה. והש"ך בנקה"כ שם חולק עליו. עיי"ש בפתחי תשובה סק"ג מה שהביא בזה דעת האחרונים ז"ל ד)**(ד) אמר בן המחבר: ראיתי בס' מנח"י כלל ע"ו ס"ק כ"ה שהביא דברי הט"ז והנקה"כ ותשו' חוט השני שהביא הפ"ת שם. וסיים: מכל מקום קשה הדבר מאוד להקל ולעשות פרוקי לסכנתא יעו"ש אמנם בספרו שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע' כתב בהחלט להקל דמהני ס' לבטל טעם הדג ע"ש. והביאו היד אפרים' סוס"י קט"ז. והביא כן גם בשם תשו' חינוך בית יהודה דמועיל בזה ביטול בששים ע"ש. וכן הגאון מהרש"ק ז"ל ב„הגהות חכמת שלמה“ (בסי' קט"ו שם) כתב להלכה דכל שנתבטל בששים הדג בבשר או הבשר בדג, שוב אין סכנה יעו"ש. ובמחכ"ת דבריו ז"ל סיתראי נינהו למש"כ בכבודו ובעצמו בספרו שו"ת „טוב טעם ודעת“ (תליתאי ח"ב סי' י') שהעלה דהעיקר כהט"ז להחמיר. וכתב, שכן הוא מורה תמיד לאיסור דלא מהני ששים. יע"ש שהאריך. ראה בס' ישועות יעקב (סי' קט"ז סק"ג) שכתב, שפעם א' אירע לפניו עובדא כזו, באחד שהיה נזהר מימיו נכבד השבת בדגים פעם א' לא נעדר, ואירע פעם א' שנפל מעט בשר לתוך היורה של דגים בליל שבת. והתיר הדגים ע"י ביטול בששים בצירוף שכוונתו למצוה, וצירף הסברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע יעו"ש. ראה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' ק"א) בעובדא שעירו מרק של דג על שומן קרוש. ופסק ג"כ להקל לשער בששים לפי אומד הבליעה, כיון דכתב המג"א בסי' קע"ג סק"א דהך סכנה דדנים ובשר נשתנה לפי הטבעים יעו"ש [יעוין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע' הנ"ל שכתב אגב אורחי' דאין לסמוך על בזה בספק סכנה ומ"מ לסניף הוא מצרף דבריו להקל בזה יע"ש. והביאו בידא"פ הנ"ל] וכן בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' קס"ה כתב בהחלט דמהני ששים לענין סכנה ע"ש. וגדולה מזו ראה מש"כ בשו"ת ארץ צבי סי' ל"ג דאפילו אם בשעה שנפל לא היה ששים מותר להוסיף עד ששים ולבטלו, דבדבר סכנה לא שייך הא דאין מבטלין איסור לכתחלה וכמש"כ בתשו' רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ב. יעו"ש שהאריך [יעוין בס' משמרת שלום בחידושי דינים שבסוף סי' ק"ח אות ד', שסיים:)** ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תקי"ג במ"ז סק"ב שכתב להביא ראי' דסכנה בטל בס'. מהא דאמרינן בחולין צ"ז ע"א: „כילכיס באילפס הוה ואתי שיילוה לר' יוחנן, וא"ל ליטעמיה קפילא ארמאה“. ופירש"י בד"ה כילכיס: „שקץ דגים קטנים באילפס של בשר“. וקשה הא איכא סכנתא דבשר ודגים דלא מהני לדעת הט"ז מה שאינו נותן טעם אלא ודאי דגם לענין סכנה אינו