רב"ז יורה דעה רצא

והכא נמי הערל המפשיט עורות תמיד פשיטא דלא מרע אומנתיה להחליף טוב ברע, וגם אינו מניח להעכו"ם הבע"ג להחליף מטעם דמירתת שלא יורע אומנתו עי"ז ומצאתי בתוספתא פ"ד דדמאי פיסקא י"ז: דחמרי נכרים המור דין מן הגורן לעיר אינו חושש לא משום מעשרות ולא משים שביעית מפני שהן בחזקת המשתמר. וע"ש בפי' „מנחת בכורים“ שכ' וז"ל: בחזקת המשתמר דלא מרע אומנתו, וגם שעה מועטת היא ולא חיישינן לאיחלופי עכ"ל. ומשמע דשני טעמים איכא בזה. ומ"מ גם במקום דליכא אלא טעם א', רק משים דלא מרע אומנתו בלבד, הגם דנשתהו על הדרך שעה מרובה ג"כ שרי. אבל מהרשב"א בתה"א הנ"ל נראה דס"ל בטעם התוספתא דלהכי היא בחזקת המשתמר, משום דמ„הגורן לעיר“ הוי מקום מעבר לרבים עש"ה. וצ"ע

(י) ועוד יש לצדד בזה, אפילו אם נחשוש דהחליפו הערלים הנ"ל איזו טלאים. עכ"פ בטלים ברובא הכשרים, כיון דזה פשיטא דלא החליפו כולם, משום דמלתא דלא שכיח היא למצא מאה טלאים במקום אחר להחליפם טובים ברעים, וע"כ ודאי דלא חיישינן לאיחלופי אלא איזו טלאים בלבד, ואנן קיי"ל דחתיכה שאר"ל שנתערבה באחרות מב"מ, יבש ביבש, חד בתרי, בטיל. כמבואר ביו"ד סי' ק"ט סעי' א' וסעי' ב' עש"ה. ואף דהרמ"א ביו"ד סי' ק"א סעי' ג' ס"ל דכבש שלם שהופשט עורה נחשב חתיכה הר"ל ואינו בטל. וע"ש בפמ"ג בשפ"ד סק"ט ובמ"ז סוסק"י ובסי' ק"י במ"ז סק"ב ע"ש. אמנם מבואר בס' מנחת כהן חלק ג' מס' התערובות פ"ג דהעיקר לדינא דכבש שלם לא הוי חהר"ל אפי' בהופשט העור ע"ש. ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ס"ח שכ' דבהפ"מ יש להקל בכבש שלם אף שהופשט עורה ע"ש. ועיין בשו"ת שב יעקב סי' ל' שמיקל ג"כ בזה בצירוף סניף ע"ש. כש"כ בנ"ד דאיכא כמה סניפים לצרפם כדבר האמור. פשיטא דיש לצדד להקל: בצלאל זאב שאפראן

סימן קיט

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אחרן שרייער ז"ל] אבד"ק באטושאן

ע"ד אשר נשאל לענין קדרה עם דגים כבושים במים, ונמצא בקדרה רבע בשר עוף. אם שייך סכנה בדגים כבושים עם בשר יחד. וכת"ה העיר לומר דכמו שאין סכנה במליחה. כמש"כ הט"ז יו"ד סי' ע' סק"ג א)**(א) ראה בש"ך יו"ד סי' ע' ס"ק ט"ז, מש"כ בשם או"ה ות"ח ז"ל. ואישתמיט זאת מהשואל ז"ל:)** הוא הוין בכבוש אין סכנה

תשובה

(א) הנה בס' מנחת יעקב (כלל כ' ס"ק כ"ז) הניח בצ"ע אם שייך סכנה בכבוש דגים עם בשר עיי"ש. והביאו הפמ"ג יו"ד סי' ע' בשפ"ד ס"ק ט"ז ב)**(ב) אמר בן המחבר: הלום ראיתי בס' יד יהודה (סי' ע' ס"ק י"ח) שכתב, דאף המנח"י לא נסתפק אלא בכבוש מעל"ע אבל בכבוש כדי שיתן על האש וירתיח אין להחמיר כלל לכ"ע יעו"ש. ראה בס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא) חיו"ד סי' ע' (הובא בפ"ת רס"י ע' שם) שהוכית בראיות מדברי הש"ס דדוקא בבישול איכא סכנה, אבל בכבוש ליכא סכנה יעו"ש. וכן בס' ערוגת הבושם (שם) כתב ג"כ להתיר בכבוש שאין סכנה בכבוש יע"ש. ראה עוד בס' משמרת שלום (על הפמ"ג סי' ק"ה בחידושי דינים שבסוף הסי' אות י"ט) שכתב, דעכ"פ בספק אם נכבש דג בבשר מעל"ע, יש להקל מטעם ס"ס. דאף שהפמ"ג (באו"ח סוס"י קע"ג במ"ז) הניח בצ"ע אם מהני ס"ס בסכנה (ובתפארת ישראל על משניות תולין פ"ג מ"ה אות פ"ט כתב בפשיטות דבסכנה לא מהני ס"ס ע"ש) מ"מ בכהאי גונא בספק כבוש גם הפמ"ג מודה דמהני ס"ם, כיון דהוי ספק אם הוא סכנה כלל. יעו"ש עוד בס' משמרת שלום בחידושי דינים שבסוף סי' ק"ח אות ב': חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** ומצאתי בשו"ת מקור ברוך (ס' ה') כתב בפשיטות לאסור ע"ש. וראה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ד שכתב, דאין חילוק בסכנת בשר ודגים, בין בשר עוף. לבשר בהמה ע"ש ג)**(ג) אמר בן המחבר: ראיתי בס' משחא דרבותא (דף ע"ב ע"א) שהעלה בראיות דאין חילוק בזה בין בשר בהמה לעוף, דגם בשר עוף בדגים הוי סכנה ודלא כאיזה לומדים שרצו לומר דאין סכנה רק בבשר בהמה ולא בבשר עוף יעו"ש. וכה ראיתי בס' שיורי ברכה (בסי' קט"ז אות ח') שהביא דברי השבו"י הנ"ל לדינא שלא לחלק בין בשר בהמה לבשר עוף בזה. וסיים שכן הוא מנהגינו יעו"ש: חנוך העניך שאפראן הנ"ל)** וראה בהגהות יד שאול יו"ד סי' קט"ז מש"כ על השו"ת מקור ברוך הנ"ל עיי"ש. ולפענ"ד נראה דכבוש בסכנה חמיר מכבוש בשאר איסורים. דהנה הפלתי בסי' ק"ה סק"א, כתב בשם החו"י, דכבוש אינו בולע ופולט אלא מעט מעט, אלא דלא נשלם השיעור עד כ"ד שעות. ע"ש ובחו"ד סי' ק"ה סק"א. ולכאורה קשה, אמאי כבוש אסור, נימא קמא קמא בטל? אך באמת זה ליתא. דבגמר המעל"ע נשלם השיעור ויהיב טעמא ולכ"ע חוזר וניעור ונאסר. ובזה נלפענ"ד ליישב קושית הנו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהא דאמרינן בש"ס חולין קי"א ע"ב ד„אמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל, ורבין אמר ר' יוחנן כבוש אינו כמבושל“. והקשה אמאי פסקו כל הפוסקים כשמואל דכבוש אסור. והא אנן קיי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ור"י סובר כבוש אינו כמבושל ז עיי"ש. ולפי מה שכתבתי יש ליישב בטוב טעם בעזה"י. דהא כל עיקר איסורו של כבוש, הוא מטעם חוזר וניעור. דאם לא כן נימא קמא קמא בטל כנז', והנה בע"ז ע"ג ע"א „אמר רב דימי א"ר יוחנן המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל“. הרי דלא סבירא לי' לר' יוחנן כלל חוזר וניעור. והנה בבכורות כ"ג ע"א אמרינן: טומאה כמאן דאיתיה דמי, וטומאה מעוררת טומאה. והוא הדין דאיסורא כמאן דאיתא דמי וחוזר וניעור. והנה בתוס' בע"ז שם ובבכורות כ"ב ע"א ד"ה יתיב רב דימי. הקשו: דהכא אית לי' לרב דימי דאפי' טהרה מעוררת טומאה. ובע"ז ע"ג א"ר יוחנן דאמרינן קמא קמא בטל ולא אמרינן חוזר וניעור ואין איסור מעורר איסור? ותירצו: דהכא משמי' דר"ל והתם משמי' דר' יוחנן ע"ש. הרי לפנינו להדיא דר' יוחנן אינו סובר חוזר וניעור. ואף שהתוס' בבכורות הנ"ל האריכו להקשות בסתירת דברי ר"י ותירצו כמה תירוצים. ובחד תירוץ כתבו דר' יוחנן בע"ז הנ"ל שאמר ראשין ראשון בטל. היינו כל זמן שיש בהיתר ששים נגד האיסור דליכא נ"ט ע"ש. אך המעיין בקדמונים ברמב"ן ור"ן בע"ז ובב"י יו"ד סי' צ"ט. יראה איך כתבו בפשיטות דר' יוחנן לא ס"ל חוזר וניעור. אך בהא פליגו הקדמונים אי הלכתא כרב דימי א"ר יוחנן. ואנן פסקינן דלית הלכתא כר"ד אר"י. ראה בפלתי (סי' צ"ט ס"ק י"ב, בד"ה ומה שטען) שכתב וז"ל: דודאי זה מבואר בגמ' אם אמרינן איסורא