רב"ז יורה דעה רצ

בתוס' שם ד"ה ודלמא] והר"ן שם תירץ דאע"ג דמיעוטא נינהו כי מצטרפינן האי מיעוטא למיעוטא דנבילות וטרפות הו"ל כמחצה על מחצה עש"ה. וא"כ הכא נמי גבי ההיא גדי שחוט כיון שיש ספק שמא טרפה הוא, אע"ג דרוב בהמות כשרות הן, מ"מ נצטרף המיעוטא דטרפות למיעוטא דטבחי עכו"ם ואיתרע רובא ומצאתי בתב"ש סי' ס"ג סק"ז במה שהקשה כן והוכיח משארי דוכתי דמצרפינן חרי מיעוטי להדדי [ותימה שלא הביא מהר"ן הנ"ל] והתב"ש שם תירץ: דהאי עובדא דגדי שחיט דשרינן ברוב טבחי ישראל, דגדי שלם הוי, ואפשר לבדקו מטרפות ע"ש. אבל לפי מה שהראתי לדעת, ע"כ הבעל העיטור ושארי פוסקים פשיטא להו דלא מיירי בגדי שלם. וכש"כ לפי מה שהוכחתי דהני תרי עובדות שבבבלי וירושלמי הנ"ל, עובדא חדא היא, דהאי מצא „גדי שחוט“ דב"מ (כ"ד ע"ב) היינו גופא דעובדא דמצא „גדי צלי“ שבירושלמי הנ"ל. וא"כ לגדי צלי ודאי דאי אפשר לבדקו מטרפות. וכיון שכן הדרא הקושיא לדוכתה דנצרף תרי מיעוטי להדדי ואיתרע להו רובא ל אולם ראה זה מצאתי בחוו"ד סי' ס"ג דמתרץ לקושיא זו של התב"ש בקושטא, דלא מצטרפינן מיעוטי להדדי רק ברובא דליתא קמן, אבל רוב טבחי ישראל כיון דרובא דאיתא קמן היא המיעוט כמאן דליתא דמי ולא מצרפינן ליה ע"ש בדבריו כי נעמו [וגוף חידושו שם דברובא דאיתא קמן לא מצרפינן להמיעוט. מבואר היא ברש"י קידושין פ' ע"א ד"ה אם רוב עש"ה. ותימה על החוו"ד שלא הביא מרש"י הנ"ל. ומצאתי בשו"ת שבסוף רא"פ סי' א', ובשו"ת מהרי"א חיו"ד סי' נ"ד, שהעירו ג"כ לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן, כדי לתרץ הקושיא דנימא סמוך מיעוט לחזקה ע"ש. ולא ראו שכבר קדמם החוו"ד בזה. ועיין בשו"ת כתר כהונה סי' ל' ע"ש] השתא הכי ניחא לן ליישב שיטת הבעהע"ט ראש הקדמונים, ולהצילו איפוא מקושית הרשב"א והריטב"א וש"פ הנ"ל, דשפיר הוכיח בש"ס ב"מ, מדהתירוהו משום שחיטה' ע"כ רובא ישראל נינהו, דאי לא תימא הכי אלא דמיירי ברוב עכו"ם ורק משום סימן דשחיטה התירוהו, קשה הא כל עיקר דשחיטה הוי סימן הוא רק משום דאזלינן בתר רוב עכו"ם שאינם שוחטין, אב מיעוט עכו"ם היו שוחטין בזמן הש"ס, וכמו שהוכיח התב"ש בבכ"ש בב"מ שם. וכ"מ לשון הרשב"א בחי' לחולין הנ"ל. א"כ הדרא קושיא לדוכתה דנצרף מיעוטא דעכו"ס השוחטין, למיעוטא דטריפה וממילא איתרע רובא, דהרי האי רובא דעכו"ם אינם שוחטין הוי רובא דליתא קמן, ושפיר מצרפינן גביה מיעוטי להדדי? אלא ודאי דמיירי שם „ברוב ישראל“ וזה הוה רובא דאיתא קמן והמיעוט כמאן דליתא דמי. משא"כ בגדי שחוט והוא שלם ולא צלי, דאפשר לבדקו מטרפות, שפיר סמכינן על האי סימנא דשחיטה מטעם דאזלינן בתר רובא, ורוב עכו"ס אינם שוחטין. ואתי שפיר שיטת הבעהע"ט. ודו"ק כי ז"נ

(ח) ועוד יותר נלפענ"ד להוכיח דמרן הרמב"ם ז"ל והגאונים ס"ל ג"כ דשחיטה הוי סימן. דהרי פסק בפ"ח מהל' מאכא"ס הלכה י"ב, דבשנמ"ה אסיר אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ע"ש ב„הגהות מיימוני“ שכן פסקו רב האי גאון וכר"ח, וכ"פ הרי"ף פרק ג"ה ע"ש. ובהה"מ ובב"י יו"ד סי' ס"ג שכן הוא דעת כמה גאונים ז"ל וא"כ קשה לשיטתייהו הסוגיא דב"מ כ"ד ע"ב הנ"ל גבי מצא גוי שחוט שהתירוהו משום „שחיטה“, הגם דמיירי ברוב ישראל, מ"מ אכתי אסור משום בשנמ"ה? ומצאתי בפר"ת סי' א' ס"ק י"א שפלפל בדברי הרמב"ם ע"ש. והמעיין יראה דכל תירוציו דחוקים המה. ומחוורתא לתרץ שיטת הרמב"ם וסייעתו רק משום דס"ל ד„סימן דשחיטה מילתא היא“, ועל זה סמכו להתיר את „הגדי שחוט“, וזה ברור וכיון שכן הראיתי לדעת דכמה גאוני קמאי כהבעהע"ט ס"ל, ושפיר הוכיח מהא ד„גדי שחוט“ ד„שחיטה הוי סימן“ גם להמסקנא דמיירי ברוב טבחי ישראל כנ"ל ועיין בבכ"ש חולין [דף צ"ה על הגמ' שם ד"ה בנמצא וכו'] שדקדק שם על האי סוגיא מחולין דף י"ב ע"ש, ותראה שתירוצו דחוק מאד. ומחוורתא לתרץ דקדוקו דמזה מוכח ג"כ דהעיקר כדעת הבעהע"ט. וכבר הבאתי מהבעל המאור (פ' ג"ה) והש"ג (בפרק א') בשם ריא"ז, דתירצו כן להא דחולין (דף י"ב) שהוא רק משים דשחיטתן מוכחת עליהן דאין דרכן של עכו"ם לשחוט אלא לנחור כנ"ל ומצאתי בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' תקי"ט שהביא בשם „מקשין העולם“ גבי מצא גד שחוט גם ברוב טבחי ישראל נימא סמל"ח וכבר הבאתי שהחוו"ד והרא"פ והשו"ת כ"כ והשו"ת מהרי"א העירו בזה] ותירץ: דדרך עכו"ם לנחור ולא לשחוט. וא"כ הוו שחיטת עכו"ם מיעוטא דמיעוטא ע"ש. ולא העיר כלל מכל הפוסקים הנ"ל ועפי"ד הספר יהושע' הנז' יש להעיר על הב"ש בב"מ כ"ד הנ"ל בתירוצו לשיטת הבעהע"ט שכתב שם וז"ל: אבל מ"מ אם בדרך זה רוב העוברים עכו"ם ומיעוט ישראל, מאי חזית להכשיר ולתלות דממיעוט ישראל נפל, דלמא ממיעוט עכו"ם השוחטים, מ"ש האי מיעוטא מהאי מיעוטא. ואין לתרץ דהאי מיעוטא דישראל העוברים טפי ממיעוט עכו"ם השוחטים, דמאן מפיס למיקם עלה דמלתא כולי האי, ובדבר זה צריך רוב הנראה לעינים, וש"מ דברוב ישראל הוה עכ"ל. ולפי מש"כ בשו"ת ספ"י הנ"ל יש לדחות דברי הבכ"ש, דהרי שחיטת עכו"ם „מיעוטא דמיעוטא“ היא, כאמור. אבל תירוצי לשיטת הבעהע"ט נכון הוא מאד בעזה"י רה וכיון שזכינו לדעת זאת, נתנה ראש ונשובה דמצינו למידן דשפיר תירץ בהגהות דרישה הנ"ל, דבסי' א' מיירי בשלימה עם הראש, ולכן הוי „שחיטה סימן“. וממילא אזדא תמיהת הש"ך בסי' ס"ג סק"ו הנ"ל. שהרי הוכחתי לדעת דהרבה פוסקים ס"ל כוותיה דשחיטה הוי סימן. כש"כ אם נימא כה„ספר יהושע“ הנ"ל דעכו"ם השוחטין הוו „מיעוטא דמיעיטא“, ופשיטא דיש לסמוך על ה„סימן דשחיטה“. ולפענ"ד אדרבה יש לתמוה על הטוש"ע שפסקו בפשיטות כדעת הרשב"א דאין לסמוך על סימן דשחיטה. ולפי מה שהוכחחי ראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו דשפיר יש לסמוך על סימן דשחיטה. כש"כ בגדיים וטלאים „שלמים“ דאפשר לבדקם משום טרפות כנ"ל. ועדיין צ"ע

(ט) עוד נלפענ"ד לצדד להקל בנידון שאלתינו, כיון שהדרך מכפר „ריפיטשען“ ל„שטעפאנעשט“ הוא דרך כבושה לרבים, וכיון שהוליכו את הטלאים בעצם היום עש"ק, שוב אין לחוש שמא החליפו הערלים הנ"ל איזו טלאים משום שיראים שמא יראו א' מהעוברי דרך שם, ויתפסו על זה כגנבים, כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קי"ח סעי' ז' בשם הרשב"א בת"ה דאפי' שלח ע"י עכו"ם בלא חותם אם ה היתה המקום מעבר לרבים מותר ע"ש. וכ"ה בתוס' ע"ז ע' ע"ב ד"ה מ"ט, שכתבו להדיא דבמקום מעבר בני אדם אפי' הם עכו"ם אין לחוש שמא החליף העכו"ם טוב ברע מטעם דמירתת העכו"ם לגנוב ע"ש. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ט סעי' ד' וכן מבואר להדיא בתה"א דף מ"ו ע"ב דאף במקום שהוא מעבר לרבים עכו"ם ואין ישראל מצויין שם ג"כ אין לחוש שמא החליף, דמירתת שלא יראוהו עכו"ם אחרים ויגידו לישראל, ואף דאין הכל בקיאין שדבר זה נשלח מישראל, אפ"ה שרי, מטעם דמירתת, אולי ידע עש"ה. ועין בט"ז יו"ד סי' קי"ח סק"י ובמ"י על הת"ח כלל ל"ב ס"ק מ"א וס"ק מ"ג ע"ש. וכ"כ האחרונים דבדרך המיוחד מכפר לעיר, וכש"כ מעיר לעיר, הוה מקום מעבר לרבים ומירתת להחליף. ועיין בשי"ת טוטו"ד חליתאי סי' ק"ט ע"ש כש"כ בנד"ד שהערל המוליך את הטלאים, הוא תמיד אצל הקצבים להפשיט העורות, והוה כעבד הקצבים, ובעבדו ושפחתו פשיטא דשייך מירתת. ועיין בש"ך יו"ד סי' קי"ח ס"ק כ"ז דבמקום מעבר לרבים אף בשאר עכו"ם שאינו עבדו ושפחתו מותר בדיעבד, דלא כהאו"ה שלא התיר אלא דוקא בעבדו ושפחתו ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ב בשם ס' אפ"ר דבעבדו ושפחתו שייך מירתת, ע"ש ובחוו"ד שם ס"ק ט"ו דהמשרת מירתת לעשות דבר שיאסר לישראל במקום שיודע שהבעה"ב מקפיד על זה עש"ה