רב"ז יורה דעה רפט

שם (שם) כתב וז"ל: ואדרבה מגדי ופרגיות דהכא יש ראיה לדברי הבעהע"ט מדלא פריך הכא מבשנמ"ה וכו' עכ"ל [עש"ה בחי' אנשי שם ותראה שבריש דבריו שם תמוהים בזה. ובהגהות מא"י שנדפסו בווילנא העירו בזה]

(ג) ולפענ"ד נ"ל לתרץ דעת הבעל העיטור ראש הקדמונים מקושיית הרשב"א והריטב"א והנמק"י. דהנה לכאורה קשה בל"ז על הוכחת הבעהע"ט מהעובדא דב"מ (כ"ד ע"ב) גבי גדי שחוט שהתירוהו ולא חשו משום בשנמ"ה, וע"כ משום דשחיטה הוי סימן כנ"ל. תיפוק לי' דהאי גדי שמצא היינו שהיה גדי שלם, וליכא למיחש בזה משום בשנמ"ה, דאין דרכן של שרצים ועופות דלישקול גדי שלם. ומצאתי בריטב"א בחידושיו לב"מ כ"ד ע"ב ומובא ג"כ בס' מעין החכמה על ב"מ שם) שכתב באמת דאית דמתרצי כן על הקושיא זו דבשנמ"ה ע"ש. וצריכין לומר, דפשיטא ליה להבעל העיטור, דהאי עובדא דגדי שחוט לא מיירי בגדי שלם דוקא. ולהכי דייקו וגרסו „גדי שחוט“ להוכיח מזה דרק משום שחיטה הוי סימן. וכן צ"ל להפוסקים הרשב"א וסייעתו שהוכיחו מעובדא זו דגדי שחוט דלית הלכתא כרב לאסור משום בשנמ"ה. ואם איתא דמיירי בגדי שלם ליכא למישמע מינה מידי, די"ל דלהכי לא חשו משום בשנמ"ה, משום דאין דרכן של שרצים דלישקול גדי שלם. בשלמא על הרא"ש פ"ב דב"מ סי' ז' שהוכיח ג"כ הוכחה זו ע"ש. אין תימה כלל, משום די"ל דאזיל לשיטתו בחולין פ' ג"ה סי' כ' דפסק שם דאפילו בבהמה שלמה חיישינן שמא עורבים החליפוה אבל שארי פוסקים הנ"ל ע"כ לא ס"ל כהרא"ש בזה. כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ס"ג סק"ו להוכיח דכיון דבתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים כש"כ בבהמה שלימה ע"ש. ועיין בהה"מ על הרמב"ם פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, ובב"י יו"ד סי' ס"ג, ותראה דהרמב"ן והרשב"א הם בעלי דעה זו, דבתלאו במסמר לא חיישינן לבשנמ"ה. ולהש"ך כש"כ דבבהמה שלימה דלא חשו (ותימה על הש"ך שלא הביא להריטב"א בתי' ב"מ הנ"ל שכתב גדולה מזו דאפי' בגדי שלם לא חיישינן לבשנמ"ה, וכש"כ בבהמה שלימה] וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על הוכחתם מהעובדא דגדי שחוט דלית הלכתא כרב, הא י"ל דשאני התם משים שהיה גדי שלם ולהכי ליכא למיחש משום בשנמ"ה, כהאית דמתרצי בהריטב"א ב"מ הנ"ל? אלא ודאי דפשיטא להו לכל הני הפוסקים דהאי עובדא דגדי שחוט לא מיירי בגדי שלם, כדבר האמור

(ד) ואנא אמינא בס"ד הוכחה נכונה לשיטות הבעל העיטור ושארי פוסקים הנ"ל, דהאי עובדא דמצא גדי מיירי שלא היה גדי שלם. עפ"י מה שמצאתי בירושלמי (פ"ז דשקלים ה"ב) דגרסינן שם בההיא עובדא „גדי צלי“ אשתכח באסרטיא דגופתא [ברחוב של המקום גופתא] והתירוהו וכו' משום רוב מהלכי דרכים [ורובן ישראל היו] דלית חש משום שחיטת גוי, ואשתכח מן דבית רבי הוה. ופ"ש במרה"פ דעובדא זו היא כעובדא דב"מ (כ"ד ע"ב) גבי גדי שחוט הנ"ל ועוד מצאתי שכן הוא בירושלמי החדש חולין פ' ג"ה הלכה ב' ע"ש. ולפענ"ד נ"ל להוכיח דעובדא זו ד„גדי צלי“ דאשתכח באסרטיא דגופתא שבירושלמי. היינו גופא דעובדא דמצא „גדי שחוט“ בין טבריא לציפורי דב"מ כ"ד ע"ב הנ"ל. דנראה דההיא אסרטיא דגופתא הי' בין טבריא לציפורי. דהרי סיים בירושלמי: דאשתכח מן בדבית רבי' הוה כנ"ל. ורבי מוטל בציפורי (ככתובות ק"ג סוע"ב). ובמד"ר סדר ויחי (פ' צ"ו) מבואר שם דרבי בחייו הי' דר בציפורי י"ז שנה, והיה קורא על עצמו: ויחי יעקב וגו' ע"ש ובמגילה (ה' ע"ב) דרבי רחץ בקרונה של צפורי וכו' רבי בטבריא הוה. וע"ש בתוס' ד"ה והא רבי. ועיין בחשו' הר"י מיגא"ש סי' מ"ה, מובא גם בגליון הש"ס בשבת דף קי"ח ע"ב, שכתב כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד הוו ע"ש. וכן הוא בריטב"א ב"מ דף כ"ד ע"ב דבין טבריא לציפורי ליכא אלא מיל ע"ש. ועיין בב"י אה"ע סי' קכ"ח לענין אם הנהר רחוק מהעיר יותר מהתחום אי צריך לכתבו בגט, והביא בשם הגהות מרדכי דכל תוך תחום העיר הוה בכלל העיר. והביא ראיה מחולין (ק"י ע"א) והביא כמה פוסקים בזה ע"ש. ובש"ג ב"ב פ"ב ובפמ"ג יו"ד בשפ"ד סוס"י ל"ג ע"ש

(ה) ואם כנים דברי אלה דההיא אסרטיא דגופתא הי' בין טבריא לציפורי, אתיא לן שפיר ליישב קושית הס' מעין החכמה על ב"מ שהקשה על הסוגיא דב"מ כ"ד ע"ב שאמרו מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו ש"מ הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל. וכתב וז"ל: לכאורה אינו מובן דברי הגמ' בזה, דהא אף דנימא דהלכה כר"ש בן אלעזר ברוב ישראל, קשה דלמה התירוהו לו משום מציאה הא ס"ל לרשב"א דצריך להיות דוקא רבים מצויין שם וכו' דוקא בסרטיא ופלטיא וכו' ז עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעובדא זו ד„מצא גדי“ הי' באסרטיא דגופתא כבירושלמי הנ"ל ומצינו למידן בזה הוכחה ברורה דהני תרי עובדות דבבלי ו רושלמי עובדא חדא היא, דא ודא אחת היא, כי דברי תורה עניה במקום א' ועשירה במקום אחר. כירושלמי ר"ה (פ"ג ה"ה)

(ו) שוב מצאתי בתב"ש סי' ס"ג סק"י שכתב וז"ל: ואע"ג דבירושלמי דשקלים גרם „גדי צלי“ אשתכח וכו' י"ל דלאו היינו עובדא דגמ' דילן דפ' א"מ וכו' ע"ש. אולם אני בעניי כבר הוכחתי לדעת דהעובדא דבבלי, היינו גופא דעובדא שבירושלמי הנ"ל, והיכחות נכונות שהבאתי לזה בס"ד יתנו עדיהן ויצדקו. וגם מש"כ התב"ש שם וז"ל: ותו דבלאו הכי נראה דלא גרסינן התם „צלי“, דממ"נ אם ניקר כדינו הרי הוכחה דמישראל נפל וכו'. ואם גדי שצלאו בחלבו וגידו הוה הרי מסתמא מגוי נפל וכו' עכ"ל, ולפענ"ד הגירסא ישנה „גדי צלי“ שבירושלמי גירסא נכונה היא, ואין למחקו. וכבר הראיתי לדעת שכן הוא עוד בירושלמי החדש בחולין הנ"ל. ובזמן התב"ש עוד לא הי' נתגלה הירושלמי החדש. ופשיטא דאין לשבש להירושלמי בשני המקומות „חדשים וגם ישנים“. ומה שנתקשה התב"ש בזה מטעם ממ"נ וכו' כנ"ל. לפום ריהטא סביר הייתי לומר דמיירי שהגדי לא הי' מנוקר ואפ"ה אין להקשות דא"כ הוי גדי שצלאו בחלבו וכו'. דיש להוכיח דגדי כחוש הוה, דהרי סיימו בירושלמי הנ"ל דאשתכח דההיא „גדי“ של „בית רבי“ הה כנ"ל. ורבי כד הוה יתיב בציפורי „חולי מעיים“ הוה [ככתובות ק"ד ע"א] וכבר נודע דעפ"י חכמת הרפואה אין להחולי מעיים לאכול מאכלים שמנים (ועיין בתוס' כתובות שם ד"ה לא נהניתי, בשם המדרש, דמעולם לא נכנסו מעדנים לתוך גופו ע"ש. „ומאכלים שמנים“ הם בכלל המעדנים] וע"כ ודאי דההיא גדי צלי שמצאו „כחוש“ הוה. והרי מבואר בחולין צ"ז ע"א בגדי כחוש שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ע"ש אמנם זה ליתא, לפי מה שמצאתי בירושלמי החדש (פ' ג"ה הלכה ג') דמבואר שם דגם „צלי כמבושל הוא“, דאם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה. עש"ה דהירושלמי פליג אבבלי הנ"ל ולכן מחוורתא לתרץ דעובדא זו דמצא גדי צלי שבירושלמי, מיירי שלא הי' הגדי שלם, דהיינו שכל המקומות הצריכין ניקור נחסרו לגמרי מהגדי. והעיקר שהתירוהו היה רק מטעם ד„רוב ישראל“ הוו שם, אבל האי סימנא דניקור לא הי' ניכר כלל שם, כאמור (ויש לי להעיר על התב"ש שם סק"י עוד כמה הפרות, ולא עט האסף פה]. ועוד בלאו הכי י"ל כיון שהי' הגדי „צלי“ ושל „בית רבי“ הוה. ע"כ ודאי דמיירי שכבר נטלו מהגדי הקרביים ושאר כל המעיים ד„אוכליהון לאו בר אינש הוא“. כנדרים (נ"ד ע"ב) ומעילה (כ' ע"ב). ומכ"ז שפיר הוכיחו הבעל העיטור ושאר פוסקים הנ"ל, דההיא עובדא מיירי שלא הי' הגדי שלם

(ז) וכיון שזכינו לדעת זאת יקשה לנו אמאי התירוהו להגדי משום „שחיטה“ ברוב טבחי ישראל. הא לפמש"כ הר"ן סו"פ א"ט, על הא דפריך הש"ס בחולין ס"ג ע"ב, על הברייתא דלוקחין בצים מן העכו"ם וכו'. והקשה: ודילמא דעוף טמא נינהו דעופות טמאים נמי „מיעוטא“ נינהו [וכן הקשו