רב"ז יורה דעה רפח

השו"ב. ולמנותו מהיום בתור משגיח ורואה נאמן על חביריו השו"ב נ"י, ולשלם לו כל ימי חייו שכירתו והכנסתו כחביריו השו"ב. ואם קהל עדת עיר הונטשעשט ירצו דוקא בשו"ב שלישי. אזי מחויבים אנשי העיר לשלם לו דמי חזקתו, ככל אשר יושת עליו כ"ק אדמו"ר שליט"א מבאהוש. מלבד מה שמחייבים לשלם לו בלי שום מגרעת כל המגיע לו מקודם עד היום הזה כאמור. ומכלל הן אתם שומעים שאם לא יקיימו אנשי העיר את כל האמור עפ"י צדק ומישרים לפנים משורת הדין. יהיה מוכרח ר' יעקב להיציא אח סכינו בהיתר. כדבר האמור. ולבי נכון ובטוח כי שארית ישראל לא יעשו עולה, וישמעו לדברי אלה, ובגלל הדבר הזה כל רעה אליכם לא תאונה, וב"ב נזכה לעלות לציון ברנה. אכי"ר: בצלאל זאב שאפראן

סימן קיח

כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר פסח ליב שווארין נ"י בעיר שטעפאנעשט

ע"ד שאלתו על אדות המעשה שקרה, שהקצבים דמחנתו, שחטו בכפר ריפיטשען אצל השו"ב דשם, והטלאים נשלחו לקהלתו ע"י ערל אחד שהוא תמיד אצל הקצבים הנ"ל להפשיט העורות, ועמו היה עוד הערל הבע"ג מכפר שהוליך הטלאים. והערל הנ"ל הביא מכתב מהשו"ב הנ"ל ששחט מאה טלאים, שהביאו למחנתו

תשובה

(א) פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי, בריש כל אמיר, מענין החשש בשנמ"ה, המובא בש"ס חולין צ"ה ע"א (ובירושלמי פ"ז דשקלים ה"ב, ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח) יע"ש. ובתוס' חולין צ"ה ע"א ד"ה אמר רב, שכתבו דחומרא בעלמא היא. וע"ש ברא"ש, ובש"ך יו"ד סי' ס"ג סק"ו, ובבכור שור חילין שם. וראה במרה"פ על הירושלמי ע"ז הנ"ל ד"ה והדא מן חמירתא דרב, שכתב דלהירושלמי רב נמי לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא. ומהבבלי שמעינן דרב מדינא קאמר ע"ש, ותימה שלא הביא מהתוס' והרא"ש הנ"ל. ומצאתי בירושלמי שנדפס מחדש על מס' חולין (פרק ג"ה הלכה ב') דאיתא שם כל הנך עובדות דמייתי בירושלמי שקלים וע"ז הנ"ל. אולם בירושלמי החדש הוסיף וסיים: „ר' יוחנן הוה מצטער בהדין חומר דרב ואמר חמיין דלא שביק רב חיי לבריותיו של הקב"ה“ וכו' ע"ש. ה ויש להעיר מחולין ה' ע"א דפריך: לימא מסייע ליה והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' ואמר ר"י אמר רב מבי טבחי דאחאב. ומשני: עפ"י הדבור שאני. ובתוס' שם ד"ה עפ"י הדבור. שהקשו למאי דס"ד דלא הוי ע"פ הדבור תקשי דהא אמר רב בשנמ"ה אסור. ותירצו דזה הי' יודע שהי' סומך ע"פ הדבור דלאו משל עכו"ם קא מייתי אבל לס"ד שבא הדבור להתיר איסור שחיטת טבחים דאחאב עכ"ל (וע"ש במהרש"א בח"א שכתב וז"ל: וק"ק כיון דעפ"י הדבור הי' אמאי לא נימא דהוגד לו עפ"י הדבור שהי' דבר המותר מזבוח דעובדי' עכ"ל. ובמחכ"ת אישתמיטתיה דברי הריטב"א בחי' בחולין שם שהקשה כקושית התוס'. ותירץ דה"פ: דעפ"י הדבור הבטיחו שהעורבים יביאו לו בשר כשר מזביחת עובדיה וחביריו ע"ש. וראה במד"ר סדר מצורע פי"ט, דמבואר שם דהעורבים מביאין לו בשר משלחנו של יהושפט. וראה עוד במדרש תנתומא פ' מסעי סי' ח', דמבואר עוד יותר וז"ל מהיכן היו מביאין משלחנו של יהושפט ולפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משלחנו כלום לאותו צדיק מפני שהי' ביתו של אחאב מלא ע"ז, עכ"ל. ומצאתי ברלב"ג על נ"ך במלכים א' י"ז שכתב וז"ל: ואין לשאול איך הי' יודע אליהו כי הבשר הוא כשר וכו' ואפשר שסבב הש"י להאכילו ע"י העורבים דבר טהור וכשר וכו' עכ"ל. וכ"כ הרד"ק שם וז"ל: כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו וכו' ע"ש. ותימה על הריטב"א שלא הביא מהמדרשים הנ"ל, וכ"ז אישתמיט מעיני המהרש"א ז"ל במחכת"ה] ולפי מה שכתבתי מהתוס' והרא"ש והירושלמי, דכל איסור בשנמ"ה חומרא בעלמא היא. יש ליישב קושית התוס', דאפשר בימי אליהו ז"ל עדיין לא החמירו חומרא זו דבשנמ"ה, כש"כ בשעת הדחק. ועיין בהגהות יד שאול על יו"ד סי' ס"ג שהעיר בל"ז להקשות על קושית התוס' הנ"ל, כיון דהך איסורא דבשנמ"ה רק גזירת חז"ל היא, אפשר דבימי אליהו ז"ל עדיין לא גזרו על זה ע"ש וכל דברי שם תמוהים להמעיין, ולא קשה מידי, דכבר כתב ה„כוזרי שני“ להוכיח בראיות ברורות וצודקות דבימי הנביאים כבר קיימו כל גזירת חז"ל שהם מדינא יע"ש. ושפיר הקשו בעלי התוס' ז"ל אבל לפי מה שכתבתי דבשנמ"ה חומרא בעלמא היא, ולא מדינא. יש ליישב דבימי אליהו ז"ל לא החמירו עדיין חומרא זו שאינה מדינא, כאמור

(ב) והנה בהגהות דרישה המובא בש"ך יו"ד סי' ס"ג סק"ו כתב לתרץ דלא תקשי מהטור סי' א', משום דשם מיירי בשלימה עם הראש, ולכן הוי שחיטה סימן. והש"ך השיג עליו מהטור סי' קי"ח בשם הרשב"א שפסק דשחיטה אינה סימן ע"ש. ולפענ"ד אין לתמוה כל כך על הגהות דרישה בזה, דהרי פליגו בזה רבותינו גדולי הקדמונים, וכמה גאוני יתבי בהאי קינא. דהנה ברש"י חולין צ"ד ע"א ד"ה חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע. כתב וז"ל: ועל דא סמך רבי להתיר בשולח ירך לחבירו ע"י עכו"ם ולא עשה בה חותם דכשירה היא, אם חתוכה כדרך שישראל חותכה עכ"ל. ומכאן יצאה המעשה דרבותיו של רש"י שהביא המרדכי בפ"ק דחולין סי' תקצ"ד, וז"ל כתב רש"י ז"ל בתשובה ע"ד העופות שהובאו שחוטין ביד העכו"ם בלא סימן ובא מעשה לפני רבותי והתירום, אין לי ראיה להתיר וכו'. ואם סמכו על חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע, בטוח אני שלא באת תקלה ע"י בהמתן כ"ש ע"י עצמן. ומכאן ואילך אל ינהגו כן עכ"ל. וכן הוא בהג"א פ"א דחולין סי' י"ז ע"ש. ועיין בבעל העיטור חלק ב' שהביא להרש"י חולין הנ"ל שכתב על הא דחיתוכא דעכו"ם מידע ידיע, מכאן סמך רבי וכו'. וכתב ע"ו בזה"ל: ומסתמא נמי עיף שחוט או בהמה שחיטה מותרת דהשחיטה סימן, דהאידנא גוי לא שחיט עוף, ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דב"מ (כ"ד ע"ב) דר"ח מצא גדי שחוט והתירוהו לו. ולא תקשה מהא דרב דבשנמ"ה אסור וכו'. דהתם שחיטה סימן עכ"ל. וכ"כ הבעל המאור ז"ל בפ' ג"ה. וז"ל: ובמוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין אפי' מוטלים ע"ג קרקע ליכא למיחש ולא מידי, שהרי שחיטתן מוכחת עליהן עכ"ל. וכ"כ בשלטי הגבורים פ"א דחולין בשם ריא"ז וז"ל: מצא תרנגולת שחוטה בשוק ואינו יודע מי שחטה ה"ז מותרת וכו' ואין חוששין שמא עכו"ם שחטו שאין דרכן של עכו"ם לשחוט אלא לנחור עכ"ל. וכ"כ הרבינו ירוחם נתיב ט"ו דשחיטה סימן לענין בשנמ"ה. ומש"כ הטור בסי' קי"ח בשם הרשב"א שאין השחיטה סימן. ע"ש בב"י שכתב ק בת"ה להוציא מדברי בעל העיטור ע"ש. ומרן הרשב"א ז"ל אזיל לשיטתו בחידושיו לחולין דף צ"ג שהביא להבעל העיטור הנ"ל שהוכיח מהא דמצא גדי שחוט (ב"מ כ"ד ע"ב) ולא אקשינן דהוי בשנמ"ה, וע"כ משום דשחיטה הוי סימן. וכתב על זה: דלא מחוור כלל דאדרבה היא הוי תיובתיה דהאי ברוב ישראל דוקא מיירי ומשום דסמכינן ארובא הוא דשרי ולא משום ם מן שחיטתו כדאמרינן התם בהדיא וכו', אלא דסימן דשחיטה אינה סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט עכ"ל. וכ"ה בחי' הריטב"א לחולין דף צ"ד שכתב ג"כ דמב"מ (כ"ד ע"ב) מוכח דלא כהבעהע"ט ע"ש. וכן מצאתי בנמוקי יוסף על הרי"ף בב"מ שם שהוכיח ג"כ בשם הרשב"א והר"נ כנ"ל, וכתב דמהאי עובדא דגדי שחוט מצינו תשובה למש"כ הבעהע"ט. אבל בחידושי אנשי