רב"ז יורה דעה רפז

הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכו'. אבל ספק שהייה בעוף כדי רוב סימנים בעוף. ולא שהה בודאי כדי רוב סימני בהמה גסה עם העור, יש להקל אפי' שלא במקום הפס"מ וכו' הו"ל ס"ס ושרי. אע"ג דבהמה בחזקת איסור עומדת עכ"ל. ואם כן עפי"ז בשוחט שידיו מרתתין, אפילו אם נימא דעפ"י הרוב יש ספק שהייה בשחיטתו. מ"מ כיון שאנו רואין ששוחט במהירות, הדבר ברור, דבודאי לא שהה כדי רוב סימני בהמה גסה עם העור. ופשיטא דיש להקל כאמור. כש"כ אם השוחט א מר ברי לי דלא שהה כלל וכלל, נראה פשוט וברור דאין שום חשש כלל (שוב ראיתי בס' דעת תורה סי' א' ס"ק ל"ה שהעיר קצת בזה. אבל אני ת"ל ביארתי ענין זה באר היטב]

ויש לצרף לזה מה שכתבו כמה וכמה מגדולי האחרונים ז"ל, דעד אחד נאמן נגד הרוב, אם אומר ברי לי. יעוין בפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז סק"א. ובפמ"ג או"ח סי' תל"ז א"א סק"ח ע"ש. ובמחכ"ת דבריו סיתראי נינהו, למש"כ בספרו תיבת גומא (פרשה שופטים אות א') דעד אחד נאמן נגד הרוב, אם אומר ברי לי יע"ש. וכ"כ הפני יהושע בחי' קידושין דף ס"ג. ובקו"א יע"ש. יעוין שו"ת חת"ס חאה"ע סי' ב' שתירץ סתירת דברי הפ"י למש"כ בעצמו בכתובות כ"ג יעש"ה. יעוין בנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ס"ט כתב דברובא דליתא קמן, הדבר ברור דעד אחד נאמן נגד הרוב יע"ש. ויש עוד להביא ראי' לזה מתוס' חולין ב' ע"ב ד"ה דליתיה קמן. שכתבו: דרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע ע"ש. ואפ"ה נאמן אם אומר ברי לי. ומצאתי בס' מקמ"ח ליו"ד סי' א' שהעיר בזה יע"ש. יעוין בס' דעת קדושים סי' א' סעי' כ"ח אות י"ג שהשיג על הפמ"ג ביו"ד סי' א' הנ"ל. וכתב ששכח דברי הפנ"י בקידושין הנ"ל. ע"ש שהביא עוד ראיות לזה ע"ש. ולא העיר מכל הנז'. ואם כן עפי"ז בשוחט שידיו מרתתות, אפילו אם נימא דעפ"י הרוב יש חשש שהייה. מ"מ אם אומר ברי לי שלא שהה, נאמן כנ"ל. ממילא מובן דכש"כ בנד"ד שהשו"ב מכחיש את הדבר, וצווח ככרוכיא ואומר תא ואחוי לך שאין ידי מרתחין כלל וכלל פשיטא דאין לפסול שחיטתו. כי חזי לאיצטרופי כל הספיקות הנ"ל. והרי הוא בחזקת כשרותו כמקודם. וזה ברור

גם הלום ראיתי בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' י' שכתב דאם אין ידיו מרתתין תמיד, רק לפעמים, מהני באומר ברי לי ע"ש. וכעין זה כתב בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ט"ז דאם אינו מרתת מחמת זקנה, ורק לפעמים כשהוא נחלש קצת, ואומר שהוא יודע ומרגיש בנפשו בשעה זו, ואינו שוחט אז. וגם זה הוא רק לעתים רחוקות. יש להתיר, כשהוא ירא ה' מרבים. דבזה מהני מה שאומר ברי לי. יע"ש שהאריך. וכן בשו"ת ד"ח ח"ב חיו"ד סי' ג' כתב בדין שו"ב שמרתת לפעמים שמרגיש איזה חולשה. ואומר שנזהר מלשחוט בעת ההוא, דנאמן ואין להעבירו, אם הוא ירא ה'. רק להזהירו שישגיח על עצמו היטב ע"ש. ואם כן בנד"ד דהר' יעקב שו"ב, הוא ירא ה' מרבים. כמו שהעיד עליו כ"ק אדמו"ר הרה"צ שליט"א מבאהוש. פשיטא דמהימן לומר ברי לי. ואין להעבירו. כי הרי הוא עומד בחזקת כשרותו לעבוד עבודת הקודש במחנ' כבראשונה. כש"כ אם נצרף כל הני ספיקות האמורים. הדבר פשוט בכחא דהיתרא

(ח) עוד דבר אחד יש להעיר בנד"ד. אם השו"ב דמחנ', הם הם העדים שהעידו על ר' יעקב שו"ב, את כל העדות הנזכר. אין לסמוך עליהם. כמבואר בכה"ג חו"מ סי' ל"ז אות ה' בשם תשו' מהריב"ל ז"ל, דטבח המעיד על חבירו הטבח שהוציא טריפה מתח"י, הוה נוגע ופסול להעיד ע"ש. וכן בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' כ"ט ל' העלה ג"כ דשו"ב א' המעיד על חבירו השו"ב, אין לקבל עדותו, ואין לפסלו בשביל עדות שו"ב השני המבקש רעתו. ע"ש שהאריך. וכ"כ בס' דבר הלכה, הלכה כ' ע"ש. ובתשו' רמ"ץ חיו"ד סי' א' אות ט"ו כתב, דשו"ב שהעיד עליו שו"ב אחר, ששחט בסכין פגימה דקה מאד. אם השו"ב הזה המעיד עליו הוא שונאו, אין עדותו מועלת לפסול השו"ב, אע"ג דשונא כשר להעיד מ"מ בענין פגימה דקה כיון שאי אפשר כלל להרגיש כי אם בדעת נכונה, ובישוב הדעת, וכוונת הלב. הו"ל כדיין. ושונא פסול לדין יע"ש. ולא העיר כלל מתשו' ריב"ל שהביא הכה"ג הנ"ל דשו"ב המעיד על חבירו השו"ב, פסול מטעם נוגע. ומצאתי בתשו' הר"א מזרחי ז"ל סי' כ"ד שכתב לענין עיר א' שהי' שם קהל רומניא, ושוב נתיישבו שם קהל ספרדים. ולפי שהיה השוחט משגיח יותר לקהל רומניא, שנאוהו הספרדים, והיו מתנכלים להוציאו מאומנתו. ולכן השתדלו להוציא עדים בענין שיפסול, וכתב וז"ל: כיון שהם מתקנאים על הטבח הזה מאד וכו' מעתה כל הני סהדי ודייני נוגעים במילתא נינהו וכו'. והנאת הנקמה יותר גדולה מכל מיני תאות החושיות וכו'. וכיון שכן, אין דנין בדייני אותה הכת. ולא מביאין ראי' מאנשי הכת לפסלו וכו' פשיטא שאין בעדות זו, ולא בדייני זו ממש עכ"ל. גם הלום ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' נ"ג שפסק ג"כ דאין לפסול שו"ב, ע"י עדות שו"ב חבירו. מטעם הנ"ל דהוה נוגע ע"ש הרי ממילא נדחו כל החמשה טעמים שחשבן הרה"ג וכו' הר' שמרי' שליט"א לפסול על ידם את הר' יעקב שו"ב נ"י

הא') שרתתו ידיו כשרצה לאחוז את עור הפריעה. הנה מלבד כל הטעמים הנ"ל שאין לסמוך על העדים. מפורש יוצא בשו"ת בית שלמה חו"ד סי' י' דאין להעביר שו"ב מאומנתו ע"י שמרתתין ידו בשעת הפריעה די"ל דרק בשעת הפריעה מחמת שמצמצם כחו לעשות המלאכה בצפרניו, ע"כ הוא מרתת. משא"כ בשחיטה ע"ש

הב') שרתתו ידיו כשרצה לאחוז בסירכא. ג"כ נדחה מטעם הנ"ל. דהרי גם בסירכא, מצמצם כחו לעשות מלאכתו בצפרניו להסיר הסירכא

הג') שרתתו ידיו כששחט פ"א טלאים, כבר הבאתי בשם גדולי המורים ז"ל וטבח ושו"ב המעיד על חבירו השו"ב, אין עדותו מועלת לפסלו, מטעם נוגע כנ"ל

הד') שרתתו ידיו כשבדק סכינו. הנה מלבד הטעם הנ"ל דאין לקבל עדות השו"ב המעיד על חבירו כנז'. יש לצרף בזה מש"כ בשו"ת דבר משה מהד"ת סי' פ"ה שנשאל בדבר שו"ב שהיה מרתת בידו בשעה שבודק סכינו. והשו"ב הי' אומר מפני שמביטין אחריו פג לבו. מפני שחייו תלוים בזה. אבל בטוח דבכל עת שבודק סכינו לשחוט, אם אין שם עומד ע"ג להנחינו אינו מפחד. אז אינו מרתת ידיו כלל, והרי הוא כשאר השו"ב. והשיב, דאין להעבירו משים זה. ע"ש שהאריך. הגם דבשו"ת בית שלמה שם השיב על דבריו ע"ש. מ"מ חזי לאיצטרופי דברי הד"מ להטעם האמור:ה הה') שכשנשען לתומו על מרפקו, ופס ידו כלפי מעלה רתתו אצבעותיו. הנה לפי המבואר בשו"ת מהרי"א חיו"ד סי' מ"ה בשם גדול א' ז"ל, שהעיר דהנסיון מעיד, שיש אנשים שידיהם מרתתין באויר. אבל מ"מ אם יאחוז דבר מה, ויניחו על איזה דבר, יועיל ההנחה לתמוך היד שלא יהא מרתת. ואם כן הכא נמי בשו"ב אם מניח הסכין על הצואר, אין ידיו מרתתין. וע"כ אין חשש אם ידיו מרתתין באויר. והמהרי"א ז"ל פקפק על זה, וכתב: דאף שהנחתו הסכין על הצואר מועיל לו עד שאין מרגישין הרתיתה. הא מ"מ ידיו כבדים ויש לחוש לשהייה או לדרסה ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל (באות ז') נדחה פקפוקו ודו"ק

הנה תמכתי יסודותי בד"ז, בטעמים אמתיים, שאין להוציא את השו"ב ר' יעקב הנ"ל מחזקת כשרותו. אמנם, כיון שהרה"ג וכו' מרי דאתרא שליט"א פסלו את זביחתו, צרופה אמרתי לדבריהם, רק באופן הזה, לשלם לו שכירתו והכנסתו כל מה שמגיע לו מקודם, עד היום הזה, שוה בשוה כחביריו