רב"ז יורה דעה רפו

מרתתים, תו לא מהני עדותייהו. משים דעבידי לאחזוקי שיקרא דהרי העדים ידעו שהב"ד סמכו עליהם, ואדעתא דהכי העידו להוציאו מחזקת כשרוחו ולקפח פרנסתו. ובכן עשו הרה"ג שליט"א, מעשה רב, עפ"י עדותייהו, וגזרו עליו לאסוף ידיו לגמרי משום שחיטה. ואם כן עתה אין להעדים שום התנצלות לומר ששיקרו מחמת שידעו שאין בעדותן ממש. ודאי אמרינן דעבידי לאחזוקי דיבורייהו, כדבר האמור

(ו) הן אמת דבאס"ז לב"ק דף קי"ב הביא בשם המאירי, דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות, אפי' שלא בפני בע"ד. משום דכ"ע בע"ד נינהו ע"ש. וכ"כ בתשובות ר' בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ה' יע"ש. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ז"ל ח"א סי' ע'. וכן משמע מתשו' הרשב"א ז"ל, ומתשו' הריב"ש ז"ל סי' רס"ו ע"ש. וכן בשו"ת מהריב"ל ב"ל ח"ב ס' ח' הוכיח ג"כ שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל ע"ש. וכ"ה בתשו' ראנ"ח סי' ס"ח וכתב ששגור בפי כל חכמי לב ומקובל אצלינו מפי סופרים וספרים, ומהר"י אדרבי בשם הרדב"ז ז"ל, ושאר גדולי הדור, דבעניני איסור, לא שייך דין גב"ע שלא בפני בע"ד ע"ש. וכל גדולי האחרונים ז"ל בתשובותיהם השתמשו בסברא זו רק בשם המאירי. ובמח"כ אישתמיט מינייהו כל הנז'. אמנם כן כתב בתשו' ר' בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ה' שם. דדיקא היכא דליכא בעדותן אלא לאפרושי מאיסורא. אבל היכא דפתיק בהדי' דררא דממונא, אין מקבלין שלא בפני בע"ד אפי' טל האיסור ע"ש. ובשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב הביא ג"כ לתשו' רב"א הנז' ע"ש. אם כן פשיטא בנידון שאלתינו, הרי פתיק בהדי' דררא דממונא. דהרי יש להר' יעקב שו"ב הפסד ממון עי"ז, ואינו שוחט. פשיטא דגם בדיעבד לא מהני גב"ע שלא בפניו כש"כ לפי"ד מהרש"ל ז"ל בתשו' סי' י"א דלפסול אדם מחזקת כשרותו, ולפגום כבודו דמיא לד"נ, דלכ"ע גם דיעבד לא מהני גב"ע שלא בפניו. והעדים והב"ד עברו משום „לא תשא שמע שוא“ וקרינן בי' לא תשיא וכו' יע"ש. וכ"כ עוד מהרש"ל בתשו' סי' ל"ג ע"ש. וכן הוא בתשו' הרמ"א ז"ל סי' י"ב. וכ"ה בתשו' מ"ב סי' כ"ו ע"ש. וכ"פ בשו"ת עט"ח חחו"מ סי' א' והביא ג"כ להמהרש"ל הנ"ל ע"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' נ"ג לענין שו"ב, שכל שהוציאו מחזקת כשרותו הוא כד"נ, ואי אפשר לפסלו שלא בפניו ע"ש. ומצאתי בשו"ת דברי ריבות סי' רפ"א. בדין גבו עדות על השו"ב שלא בפניו. וכתב: מה יועילו בזה, אין חבין לאדם שלא בפניו. ואם יתנצל הבודק ליתן טעם מספיק לדבריו וכו' מה טוב, ויעמוד בחזקתו יע"ש

ויש עוד להעיר בזה ממש"כ הש"ך ז"ל בחו"מ סוס"י ל"ח, וסיים וז"ל: ואפי' לדברי הריב"ש נ"ל ברור שא"י לפסלם שלא בפניהם לשבועה, אפי' בגזלנות, דשבועה הוא נוגע להם לעצמם. ואין מחייבים אדם שלא בפניו וכו' עכ"ל [יעיין בנה"מ שם. ויש לפלפל בדבריו. יעוין בתשו' מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' ל"ז. וסי' מ"ג. ושו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב עש"ה] ועפי"ז בנד"ד שאין יכולין לפסלו ולהעבירו מאומנתו ולקפח פרנסתו, ע"י קבלת עדות שלא בפניו משום דאין תבין לאדם שלא בפניו ויש להעיר עוד ממש"כ בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ד דאם קבלו עדות שלא בפניו, יש לחוש לדין מרומה. ע"ש שהביא כן בשם השו' הרא"ם ז"ל. וכעין זה מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע"א שסיים וז"ל: גם אומדן הדעת הוא שכיון שראובן ושמעין היו יחד במדינה, והעדים עמהם, למה לא קבלו עדותם לפניו או וכו'. ולכן לא יפה עשו מקבלי העדות שלא דקדקו בדבר כלל וכו'. ושלא נתקבלה כדין קרעתיו הגב"ע. עכ"ל הרדב"ז ז"ל, וכש"כ בנד"ד שש אומדן דעת יותר. כיון שר' יעקב שו"ב, היה עמהם בעיר א', וגם העדים היו עמהם יחד. פשיטא שהי' להם לדקדק לקבל העדות בפניו ומדלא עשו כן אין „בקבלת עדות“ ממש. דהרי לדעת הרדב"ז בתשו' שם מבואר, דאפילו לא היו הבע"ד עמהם באותה העיר, אם רק היו עמהם באותה מדינה, במקום קרוב, ושיירות מצויות, הי' להם להודיעו. וכיון שלא עשו כן. קרע את הגב"ש. ע"ש בדבריו ז"ל, וכש"כ בנד"ד כאמור (ויש להעיר על הרדב"ז ז"ל מלשון הירושלמי בסנהדרין פ"ג סוף הלכה ט', שהבאתי לעיל באות ג', דר' ירמיה הוה מצטער ואמר „אפשר מקבלין עדים בלא בע"ד אפילו עמהן באותה העיר? ומשמע הא אם לא היו עמהן באותה העיר, אעפ"י שהיו עמהן באותה מדינה, מודה ר' ירמיה שמקבלין עדים בלא בע"ד. וצ"ע וי"ל] וכבר נודע לכל באי שערי תשובה מה שהאריכו כל גדולי האחרונים ז"ל, אמנם אני בעניי בארתי הדברים על מכונם בעזה"י

גם הלום ראיתי לאיזה אחרונים בתשובותיהם שכתבו, שיכולים לקבל עדות על השו"ב שלא בפניו, כנודע. אמנם במחכ"ת יש לסתור דבריהם והוכחותיהם כמבואר למעיין היטב בדבריהם. וכה ראיתי בשו"ת השיב משה ז"ל חיו"ד סי' ד' שכתב, שיש להעביר שו"ב ע"י גב"ע שלא בפניו דהא עכ"פ הוי כקלא דלא פסיק, דאז מעבירין אותו יע"ש. אולם כבר הוכחתי לעיל באות א', דאין מעבירין ע"י קלא דלא פסיק. וזה ברור. וכ"פ בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' א' ע"ש. ובנד"ד בלאו הכי א"צ לכ"ז. כמו שכתבתי לעיל אות ב'. ולא הארכתי בכ"ז רק ליתר שאת ויתר עוז

(ז) ועתה באתי לבאר גוף ד"ז. אם יש לפסול שו"ב שידיו מרתתין לפעמים באקראי והנה כבר נודע מש"כ הבאה"ט בסי' א' ס"ק ל"ב בשם סמ"ק: ומי שידיו מרתתות מכח חולשה, או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבדות, שחיטתן רובן דרוסות המה, אעפ"י שאמרו ברי להם שלא דרסו, אין נאמנן, מפני שהם עלולין לכך עכ"ל. יעוין ש"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' א' שהשיג ע"ז, וכתב לענין דינא, דודאי יש להעבירו, אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע, אם אמר ברי לי שאינו נכשל בשום דבר, לא שהה ולא דרס וכו' ע"ש. וכבר הארכתי בזה בתשובותי לאיזהו מקומן, ותמהתי על הבאה"ט בשם סמ"ק הנ"ל וכן הוא בס' בל"י. כי איזה שייכות יש לרתיתת ידם לענין דרסה. וכי תימא דע"י רתיתת ידים, הוא מוכרת לדחוק את הסכין על הצואר בכח קצת. אמנם זה ליתא. דהא מבואר בפוסקים ביו"ד סי' כ"ד. ע"ש בב"י. דאעפ"י שדחק הסכין על הצואר, מ"מ כל זמן שמוליך ומביא, אין בזה משום דרסה. וכ"כ להדיא בש"ע הרב ז"ל בסי' כ"ד סק"א, וז"ל: אבל אם מוליך ומביא, אעפ"י שדוחק הסכין על הצואר בהליכתה והובאתה עליו אין בכך כלום (רש"י הובא ב"י) וכו' עכ"ל. וכ"כ עוד בש"ע הרב ז"ל בסי' כ"ג סק"ב ע"ש. וכ"כ כל גדולי האחרונים ז"ל, דכל זמן שנותן לב לדעת, שלא יפסק ההולכה והובאה, אין חשש דרסה כלל, אעפ"י שדוחק את הסכין בכח למטה. והכל תלוי בכוונת השוחט. שלא יפסק הולכה והובאה

ולפענ"ד יש להעמיס זאת, בלשין הירושלמי החדש. בפ"ב וחולין, הלכה ב'. וז"ל: חייא ב"א בעא. מה בין התיו את הראש בבת אחת. ומה בין התיז את הראש בבת אחת בשחיטה. א"ל ר"י. זה נתכוין לחתיכה. וזה נתכיין לשחיטה. ע"ש בפי' חשק שלמה. ולפי מה שכתבתי יתכן לפרש, דכיון שנתכוין לשחיטה. כלומר שלא יפסק ההולכה והובאה, ונותן לב ע"ז, אין שום חשש דרסה. אעפ"י שדוחק את הסכין למטה בכח קצת, ונראה כעין דרסה, שהתיז את הראש דרך משיכה, אין חשש. דאין ושחט אלא ומשך. כחולין ל' ע"ב. ובירושלמי שם עש"ה. ועפי"ז נראה ברור דהיכא דרואין ששוחט במהירות בהולכה והובאה, גם אם ידיו מרתתין ליכא חשש דרסה אולם י"ל דאיכא חשש שהייה, דע"י שידיו מרתתין אולי הגביה הסכין משהו. ואפשר יש להעמיס זאת בלשון התוספתא בפרק ה' דחולין מ"ב: „היה שוחט והרתית או שעף או שתה חבירו וכו' ושהה כדי שחיטה אחרת פסולה“. הרי דהרתיתה פסולה מחמת שהייה. הגם דהמפרש מנחת בכורים' (על התיספתא שם) פ': והרתית, שמתיירא מלשחוט. עכ"ל. מ"מ נראה יותר לפרש דהרתית. היינו שידיו מרתתין. ויהיה מזה ראי' לדין הנ"ל. ואם כן לפמ"כ בש"ע הרב ז"ל סי' כ"ג ס"ק מ"א דבספק שהייה בבהמה, כדי שחיטת רוב הסימנים בלי הגבהה והרבצה, יש להקל בהפס"מ, משים ס"ם, דשמא לא שהה כלל. ואת"ל שהה, שמא הלכה כמ"ד, דמשערין בהגבהה והרבצה. כדעת