רב"ז יורה דעה רפג

ס"ח סי' כ"ג. ובכלל ע"ח סי' ג'. ובכלל ק"ז סי' ו'. ע"ש שהאריך להוכיח דאזלינן בתר אומדנא גם להוציא ממון מחזקתו. ע"ש שכתב שד"ז יש לו עיקר מדברי קבלה שהחכם ר' בנאה למד זה מאב החכמים במשפט דשתי זונות כנודע עש"ה. יעוין בב"י חו"מ סי' ט"ו שהביא לתשו' הרא"ש כלל ק"ז הנ"ל, גם בטור חו"מ סי' ס"ה הביא להתשו' הרא"ש שבכלל ס"ח הנ"ל. ועיי"ש בד"מ אות ו' שהביא להמהרי"ק שורש קכ"ט הנ"ל במש"כ דלא אזלינן בתר אומדנא אלא באומדנא שנתברר אצל הדיינים, אבל בדבר המסופק לא כנ"ל. ומצאתי בתשו' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ח' שחולק ג"כ על המהרי"ק ז"ל ע"ש. יעוין בתשו' תשב"ץ ח"א סי' פ' עש"ה. ותמהני על כולם שלא הביאו לדברי מרן הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"א וז"ל: יש לדיין לדון בד"מ עפ"י הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אע"פ שאין שם ראייה ברורה וכו' אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן וכו' ע"ש. וכ"ה בטוש"ע חו"מ סי' ט"ו סעי' ה'. ומקורם טהור בכתובות פ"ה, גבי עובדא דבת רב חסדא. וכן בעובדא דרב פפא דאמר לי' רבא, איכא איניש אחרינא בהדי' דמר. א"ל לא. א"ל רב אדא בר מתנא לרבא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ל ומשני: בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגווי' מילתא היא. כגון אבא מר ברי דקים לי בגווי' קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שערא אפומיה ב)**(ב) אמר בן המחבר: רשום בזכרוני כי שמעתי מאאמו"ר הרב הגאון האדיר הרב"ז שליט"א שאמר לבאר ד"ז מה שלא האמין רבא לרב פפא, אע"ג דקרי לי' רבא לר"פ „סודנא“ במנחות (ע"א.) יעו"ש ברש"י ז"ל שפירש בפי' הראשון: „סודנא, ת"ח על שם סוד ה' ליראיו“. וכן פירש"י בנדה (י"ב רע"ב) והוא מטעם דאמרינן בפסחים מ"ט ע"ב דאין מגלין סוד לע"ה] ובערוך (ערך סד) פי' „סודנא, ירא שמים“. ואפילו הכי לא חש רבא מלהגיד לו „מר לא קים לי בגווי'“. ואפשר דהיינו טעמא דרבא שלא נתן אומן לדבריו, משום דבכתובות (פ"ה ע"א) שם קרי לי' רבא לר"פ: קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי וכן הוא בגיטין (ע"ג ע"א) ופירש"י (שם ד"ה משלחי גלימי) וז"ל: מפשיטין בגדי אנשים, כלומר פוסקין עליהם דין להנאתן עכ"ל, ונראה דכונת רש"י ז"ל סובב הולך לרמז את כל האמור בש"ס על רב פפא. לדוגמא שאו נא עיניכם וראו בכתובות (פ"ה ע"ב הנ"ל). ובשבת (ק"מ ע"ב) „א"ר פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית“. ואמרו ע"ז: „ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף“. והמהרש"א ז"ל (בח"א שם) כתב וז"ל: ר"פ לטובת עצמו אמרה שהוא היה עושה שכר וכו' עכ"ל. וכן בב"מ (ס"ה ע"א) אמר רב פפא טרשא דידי שרי וכו' יעו"ש. הרי שדרכו היה להיות פוסק הדינים להנאתו ולטובתו, וכיוצא בזה מצינו בברכות (מ"ג ע"ב) ד„א"ר פפא הכי אמר רבא הלכה כב"ה“. והש"ס סיים ע"ז: „ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעביד“. ורש"י ז"ל שם פי': „ולא היא, לא אמר רבא הלכתא כב"ה, אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך“ עכ"ל. [יעוי"ש בתוס' (ד"ה הכי) דהרי"ף ז"ל לא היה גורס בש"ס „ולא היא“. ונראה לומר דרש"י ז"ל אזיל לטעמו ביבמות (ע"ז ע"א ד"ה דהא שמואל ובי"ד קיים) „ומילתא דעבידא לגלויי ולא משקר בה“ עכ"ל. יעו"ש ב„נימוקי יוסף“ על הרי"ף שם שהשיג על פירש"י ז"ל, וכתב: דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר וכו' יעוי"ש (ונראה דבעל ה„נמוקי יוסף“ ישית עינו על מ"ש בר"ה כ"ב ע"ב: לא מיבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן וכו' ע"ש) אמנם נראה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דגם בת"ח כר"פ מצאנו ששינה את טעמו מפני הבושה] המורם מכל האמור על רב פפא, לא בוש ר"פ להגיד על עצמו (בשבת קי"ח ע"ב) „לדידי חשדן ולא הוה בי“. והיינו נמי טעמא דרבא דפסק לומר עליו „מר לא קים לי בגווי'“: חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** וכן בכתובות פ"ה ע"ב גבי ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי ר' מיאשא וכו'. וכן ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא וכו' עש"ה. הרי מבואר להדיא דאזלינן בחר אומדנא בד"מ, ויש לדיין לדון עפ"י אומדן דעתו כנ"ל. ועפי"ז יש לפרש להירושלמי הנ"ל מה שהשיב לו ר' הינא לר' ירמיה: שכן חמת דעתן דרבנן'. כלומר כן ראיתי דעתן דרבנן דעבדי הכי, עפ"י אומדן דעתם, ועיקר הדין דנו עפ"י האומדנות המוכיחות. ומטעם זה לא תשו וקבלו העדות שלא בפני ר' ירמיה. וכמש"כ היש"ש לפרש דברי המהררא"י בכתבים הנ"ל עכ"פ הראיתי לדעת דצווחו בבי מדרשא בבבלי ובירושלמי ותמהין ושיילין על כל מי שעלה על דעתו לומר דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד. ור' ירמיה הצטער על זה כנז'. והרה"ג מרי דאתרא הונטשעשט נ"י, עשו מעשה עפ"י גב"ע שלא בפני בע"ד ר' יעקב שו"ב הנ"ל? ואין לומר דגם הרה"ג נ"י, עיקר הדין דנו בזה עפ"י אומדנות המוכיחות, וקים להו בגווי' דעדות דלא משקרי. ומטעם זה לא חשו לקבל עדותן שלא בפני הר' יעקב שו"ב הנ"ל. וכעין שפרשתי מה שהשיב ר' הינא לר' ירמיה בירושלמי הנ"ל, אמנם זה ליתא. דנראה ברור דאין לנו לעשות מעשה עפ"י אומדנא דקים לן בגווי' ולהוציא עי"ז את האדם מחזקת כשרותו ולהעבירו מאומנתו ולהעמיד אחר במקומו. יעוין בשו"ת מהר"ם מלובלין ז"ל סי' פ"א. ותשו' מ"ב סי' נ"א שכ' דאי אפשר לפסול אדם עפ"י אומדנות והוכחות עש"ה. וראיה לזה נלפענ"ד ממה שמצאתי במד"ר (סדר כי תשא פמ"ו – א') וז"ל אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמן שחטא ישראל. אמר אם איני רואה איני מאמין. שנאמר ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וגו' שלא שברן, עד שראה בעיניו אוי להם לבני אדם שהם מעידים זה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שא"ל כי שחת עמך. אלא הודיע משרע"ה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה. עכ"ל המדרש. הרי מפורש יוצא מפי מדרשם ז"ל דאפילו אם שומע דבר מן יחיד נאמן, אסור לעשות מעשה על פיו קו"ח ב"ב של קו"ח לעשות מעשה כהאי גונא להעביר את זה מאומנתו ולפסוק חיותו לקפח פרנסתו, אין אנו רשאין לעשות מעשה כזאת ע"י אומדנא דקים לן בגווי'. ועפי"ז אתי שפיר מ"ש בירושלמי פ"ד דתענית ה"ה. וז"ל: ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וירא את העגל ומחולת. ר"מ בשם ר' אחא. מכאן שלא יהא אדם דן אומדנוח ע"ש. וכוונת הירושלמי מטעם שאמר במדרש הנ"ל ולכאורה קשה. דדברי ר' אחא סותרים אהדדי דהרי בסנהדרין ל"ז ע"ב תניא דר' אחא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא ע"ש ובשבועות ל"ד ע"א. ובתוס' סנהדרין ובשבועות שם ד"ה דאי ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלעשות מעשה כהאי גונא לכ"ע לא אזלינן בתר אומדנא ועפי"ז יתכן לפרש מ"ש בכתובות פ"ה הנ"ל: קרענא ס"ד? אלא מרענא שטרא אפומיה. כלומר דקרענא לא סליק אדעתין, משום דאין אנו רשאין לעשות מעשה עפ"י אומדנא דקים לן בגווי'. כהמד"ר והירושלמי הנ"ל. יעוין בנה"מ על חו"מ סי' ט"ו במשה"א סק"ב עייש"ה. ובמח"כ אישתמיטתיה כל הנ"ל ומה שתמה בנה"מ שם על הא דקיי"ל אין עד נעשה דיין הא אין לך אומדנא גדול מזה, שהוא בעצמו ראה המעשה. ע"ש ובס' טורי אבן בר"ה דף כ"ה ע"ש. י"ל עפ"י דעת התוס' בכתובוח כ"א ע"ב ד"ה הנח. ובב"ק צ' ע"ב ד"ה כגון. בשם י"מ. דהטעם אין עד נעשה דיין, מפני דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש ובש"ך חו"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז מש"כ בשם הרי"ף והרא"ש בשם הירושלמי. ובשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב עש"ה ודו"ק]: