רב"ז יורה דעה רפא

וכו' יע"ש. ויש לפלפל בדבריו ודו"ק] הרי מבואר דעד אחד אינו נאמן להוציא את האדם מחזקת כשרותו ולפסלו. וכן פסק להדיא מרן התב"ש בשמ"ח סי' ב' סעי' כ"א יע"ש. גם הלום ראיתי בס' ברכי יוסף חו"מ סי' ל"ד אות ל"א שכתב [על מ"ש בש"ע שם סעי' כ"ה דאין אדם נפסל בעבירה אלא ע"פ עדים] וז"ל: משמע דוקא ע"פ שנים עדים. אבל ע"פ עד אחד לא מפסיל כלל אפי' מדרבנן. וכ"כ הרב מהר"ש הלוי בא"ה סי' י"ג. ודבריו ברורים. וכן משמע ממש"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' כ"ה עכ"ל. וכ"כ הפ"ת שם בשם הברכ"י ותמהני על הגאון חיד"א ז"ל איך לא זכר שר שד"ז מבואר בש"ס ופוסקים, ומדוע הוציא ד"ז ממשמעות הנ"ל בלבד. וגם ממקומו היה יכול להוכיח ד"ז. דהרי ברמ"א שם סעי' כ"ה פסק דאין נפסל ע"י קול וכו'. ובסמ"ע שם ס"ק ס"א כתב בשם ר"י והרא"ש דאפי' בקלא דלא פסק כשר לעדות ודלא כהרשב"א יע"ש ומצאתי בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' פ"א שכתב דגה להרשב"א דוקא באיסור ערוה ס"ל הכי וכו' יע"ש. ודבריו ז"ל צע"ג. דהא בתשו' הרשב"א שהביא הב"י שם מיירי שנחשד העד על שבועת שקר יע"ש? יעוין בתשו' מ"ב סי' נ"א מש"כ בדעת הרשב"א יע"ש] ולפי מש"כ התוס' בכתובות כ"ו ע"א ד"ה והאמר. ובתוס' ב"ב ל"ב ד"ה והמר. דעד אחד גרוע מן הקול עש"ה. ואם כן כיון דהרמ"א ושאר פוסקים הנ"ל ס"ל דאין נפסל לעדות ע"י הקיל. כש"כ שאינו נפסל ע"פ עד אחד (ויש להעיר על המחצית השקל באו"ח סי' נ"ג סק"ד והפמ"ג שם בא"א ס"ק כ"ט שכ' דשניהם שוין קלא דלא פסק ועדים עכ"ל. ודבריהם תמוהים, דהא מהסמ"ע בשם הפוסקים הנ"ל מבואר איפכא, דאפי' בקדל"פ אין מוציאין את האדם מחזקת כשרותו. יעוין בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' י"א שהביא ג"כ להפמ"ג או"ח הנ"ל. ולא העיר כלל מכל הנ"ל. והוא ז"ל כתב חילוק אחר יע"ש. וגם דבריו תמוהים כדמוכח מהירושלמי פ"ה דגיטין ה"ט. וברמב"ם פט"ו מהל' תפלה ה"ו ובכ"מ שם. ובמראה הפנים על הירושלמי שם ד"ה שלא תאמר (ובשי"ק שם) יעוש"ה ודו"ק. ויש לפלפל בזה הרבה. ולא עט האסף פה]

(ב) וגדולה מזו נראה לפענ"ד דאפילו אם העידו שני עדים בב"ד בפני הר"י שו"ב שידיו דיו מרתתות, אע"ג דקיי"ל דתרי כמאה. כיומא פ"ג ע"א. ושבועות מ"ב ע"א ובכ"ד. מ"מ בנד"ד הואיל ור"י שו"ב מכחיש את הדבר, והוא מברר לעין כל, שאין ידיו מרתתות. וכמו שהעידו עליו השו"ב מבאהוש נ"י. והרי זה כגלוי מילתא בעלמא. ומבואר בתוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא גברא. דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה יע"ש. הגם שבשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ס"ה העיר בשם מחו' הגאון ז"ל שדברי התוס' ז"ל סותרים אהדדי, למש"כ בתוס' כתובות כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי וע"ש בנו"ב מש"כ בכוונת דברי התוס' עש"ה. ובמח"כ אישתמיט מינייהו דברי הש"ך ז"ל בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו שכתב ליישב קושית התוס' בכתובות כ"ב הנ"ל, עפי"ד התוס' ביבמות פ"ח הנ"ל. והוכיח לדעת דבדבר העשוי לגלות לכל, לא אמרינן תרי כמאה. וכ"כ גם בשם מהרי"ק שירש קע"א עייש"ה. ואם כן פשיטא. בנד"ד דאפילו אם העידו שני עדים בפני הר"י שו"ב שידיו מרתתות. מ"מ הואיל וענתה בו צדקתו ונתברר הדבר בפני השו"ב מבאהוש, שאין ידיו מרתתות, וגם עדיין עומד וצווח: תא ואחוי לך שאין ידי מרתתות, הרי זה כדבר הגלוי ונראה לכל, ובכהאי גונא לא אמרינן תרי כמאה. ואינם יכולים להוציא את ר' יעקב שו"ב מחזקת כשרותו. ואין להקשות דהרי מלשון התוס' ביבמות פ"ח הנ"ל שכתבו וז"ל: וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב, אבל בשני עדים לא תצא עכ"ל. משמע לכאורה דדוקא לחומרא כתבו כן, מדלא תירצו בקיצור דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה. דאל"כ למ"ל להגמ' שם להאריך ולימר: לא צריכא דאתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא, ואתון הוא דלא ידעיתו לי', דכתיב ויכר יוסף את אחיו וכו' מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. הו"ל לשנויי בקצרה, דאנן לא ידעינן לי' ואתו בי חרי ואמרו דהוא הוא אלא ודאי דא"כ אין אלו תרי נאמנין אף להחמיר, כיון דאנן לא ידעינן לי' הרי זה כדבר הגלוי לכל שאין זה בעלה, והני סהדי שקרי נינהו, דבכה"ג לא אמרינן תרי כמאה. ומש"ה הוצרך הש"ס להאריך ולומר, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. וא"כ אין ראי' ממה שאין הכל מכירין אותו ומש"ה יש מקים לעדות הני תרי שמעידין שזהו בעלה, ע"י דהוו בהדי' מכי נפק ועד השתא וכו' עש"ה. וממילא מוכח דאפילו לקולא אמרינן בכה"ג תרי כמאה ודו"ק. שוב מצאתי בס' ישי"ע על יבמות שם שהוכיח ג"כ מהגמ' דבדבר הנראה וידוע לכל אפי' לקולא לא אמרינן תרי כמאה. וזה ברור

(ג) וגם נפלאת היא בעיני על הרה"ג מרי דאתרא שליט"א, ע"ז שעשו מעשה רב עפ"י גב"ע שלא בפני הר' יעקב שו"ב, והזהירו אותו לבל ישחוט עוד ו הלא כבר נודע ביהודה ובישראל ההלכה פסוקה שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. וכבר צווחו ע"ז בבי מדרשא ותמהין ושיילין על כל מי שעלה על דעתו לומר דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד. כמבואר בב"ק קי"ב ע"א: בר חמוה דר' ירמיה [ופרש"י: קטן הוה] טרק גלא באפיה דר' ירמיה אתא לקמי' דר' אבין אמר שלו הוא תובע. א"ל והא מייתינא סהדי וכו' א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד? ולאו והא קתני בין גדולים ובין קטנים חייבין. א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך וכו' יע"ש. וכן בתר הכי גרסינן: אמר „רב אשי“ אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד א)**(א) בגליון הש"ס שם נדפס בזה"ל אולי רב אשי הקדמון הוא וכו' יע"ש ותמהני שלא הביא מהרי"ף והרא"ש ובה"ג ז"ל שגרסו „רב אסי“. ובשו"ת הרי"ף סי' ר' הגירסא „רב אסי“. וכן הוא בבעל העיטור (אות ק', קבלת עדות) ובכ"מ על הרמב"ם פ"ג מהל' עדות הלכה י"א. ובב"י חו"מ סי' כ"ח, וביש"ש פ"י דב"ק סי' ח'. וידוע דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד כמש"כ בסה"ד ערך ר' אסי. ונראה דעיקר הגירסא הוא רב אסי. ומקור גירסא זו יסודתה בהררי קודש שכן בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ט גרסינן: ר' יוסי בשם ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. וידוע דר' יוסי שבירושלמי הוא „רב אסי“ דבבלי. כמש"כ בספר היוחסין ובסה"ד. ומצאתי ביפה עינים' שהעיר מהירושלמי. ובמח"כ לא העיר כלל מגירסא רכותינו הראשונים ז"ל שכאו"א היה יפה עינים, והביטו למרחוק ושאבו ג"כ ממקור נאמן מהירושלמי הנ"ל וכן בהגהות הג' יעב"ץ ז"ל כתב: נראה דר' יוסי בסמ"ך גרסינן וכו' ע"ש. ובמח"כ אישתמיטתיה כל הנ"ל:)** תהי בה ר' יוחנן. וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד? קיבלה מיני' ר' יוסי בר חנינא, כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדים מבקשין לילך למדה"י ושלחו לו ולא בא וכו' יע"ש. וגדולה מזו מצאנו בירושלמי סנהדרין פ"ג סוף הלכה ט', דר' ירמיה גופיה, הוה יתיב ומצטער ואמר ב"פ אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ו אפילו עמהן באותה העיר. וא"ל כן חמת דעתן דרבנן יע"ש. הן אמת דלכאורה קשה מאד דדברי ר' ירמיה סתראי נינהו. דהרי החליף שיטתיה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי כנז'? וסבור הייתי לומר דמכאן יהיה ראי' דתרי ר' ירמיה היו, כמש"כ הב"ש, מובא ב סדר הדורות' ערך ר' ירמיה. אולם בסה"ד שם השיג על הב"ש, יע"ש ובתוס' קידושין מ"ו ד"ה נראין. דתרי ר' ירמיה בר אבא הוו יע"ש. אם כן הדרא קושיא לדוכתה אמנם יש לתרץ כעין מש"כ התוס' בב"ק ל"ט ע"א ד"ה ור' יוחנן. לתרץ שלא תקשה דברי ר' יוסי בר חנינא אהדדי. די"ל דהוא מדמה קטנים לכגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים יע"ש וכ"כ בחי' הרשב"א שם. גם הלום ראיתי בבעל המאור רפ"י דב"ק שכתב וז"ל: מתניתא קמייתא דקתני