רב"ז יורה דעה רעח

ראה בשו"ת מחנה חיים ח"ג סי' ל"ח שכתב, דהשוחט ששחט על סמך כזה ראוי לקנסו ע"ש. וראה במג"א סי' תצ"ח ס"ק ט"ו מש"כ בשם היש"ש ע"ש. כש"כ שאסור לפמש"כ בשו"ת מהר"י אסאד (הנ"ל באות א') שהמנהג שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה כנ"ל [אולם יש להעיר על דבריו משו"ת הריב"ש סי' רנ"ד דשאלתו ותשובתו הי' על ר"ה ע"ש. אמנם כן טעמו של מהרי"א לשבח הוא. ומנהג כשר הוא לנהוג כן]. ומה שכתב כבודו לצדד להקל, מטעם שאם לא ימצאו הבעה"ב בשר כשר, יקחו בשר נחירה! ידידי! לא טעם כעיקר היא זו דהרי כבר שנו חכמים בלשון המשנה (דמאי פ"ג מ"ה) „אין אנו אחראין לרמאין“. וכן אמר רשב"ג (בב"ק ס"ט ע"א): „הלעיטהו לרשע וימות“ ע"ש ובירושלמי דמאי פ"ג ה"ה, ומעשר שני פ"ה ה"א ראה בדג"מ יו"ד סי' קנ"א מש"כ על הש"ך שם סק"ו יעו"ש. ותימה שלא הביא מזה והבן זה סוף דבר הכל נשמע כי חלילה חולין הוא לכבודו לשחוט בר"ה יומא דדינא, שלא כדינא. ואני קורא בקול, שאסור לשחוט גם בשאר יו"ט לצורך ימי החול

זאת היתה תשובתי להר"מ מפלאיעשט נ"י. ויען כי ידעתי שאתה צמא לשמוע לקח מפי, בדבר ה' זו הלכה, לכן העתקתי לך תשובתי הנזכרה. והיא תשובה לרבים' השואלים והדורשים בד"ז: אביך דוש"ת באהבה רבה. בצלאל זאב שאפראן

סימן קטז

כבוד הרה"ג הצ' חכם הכולל וכו' מוה"ר מנחם נחום פריעדמאן שליט"א, יושב בשבת תחכמוני בעיר שטעפאנעשט

קראתי בתשומת לב מיוחדה, הצעת „הפשרה“ המחכמה, שיצאה מפי כת"ה בדבר המחלוקת שפרצה בעיר „סוליצא“ שהצד שכנגד הרב דשם, ורשו מהשו"ב ר' אהרן דשם שילך לשחוט נגד רצונו של הרב דמתא. ולאחר שהפצירו בו מאד מאד, אז ענה להם שיסעו עמו לאדמו"ר הרה"צ סבא קדישא שליט"א משטיפנשט, וכאשר יגזור אומר כן יקום. ובכן באו ר' אהרן עם הצד שלו לשאול עצת קדשו. ונתן „פקודה“ בידם להרב ולצדו, שילכו לדין עם הצד של ר' אהרן שו"ב, לפני אחד משלשה רבנים ידועים בשמם שהציע לפניהם. וארכא נתן להם, שעד עשרה ימים מיום שפקד עליהם, מחויבים הם לקיים פקודתו זאת. וכאשר יעברו העשרה ימים והרב וצדו יסרבו לאלה הפקודה, אז יהיה ר' אהרן רשאי לציית להצד שלו ולשחוט בעיר הנ"ל כל דבר הטעון שחיטה. והנה כי כן, השו"ב ר' אהרן שמע לעצת קדשו ולפקודתו, והמתין הזמן של עשרה ימים בשלימות. והרב והצד שלו סרבו ולא אבו שמוע הפקודה הקדושה הנאמרת בתורת עצה טובה עפ"י דת אמת. ואך אז יצא הר' אהרן לשחוט בעיר הנ"ל והרב דמתא פחז כמים והכריז איסור על זביחת ר' אהרן שהוא ת"ח ועבד עבודתו עבודת הקודש ב„תורת זבח“ זה יותר משלשים ושש שנה ואחר שעברו כמה חדשים ואש המחלוקת התלקחה והתפרצה בעיר הרבה מאד, ולא יכלו לכבותה, עד שהיו מוכרחים כלם יחד שני הצדדים והרב והשובי"ם להגיש את דבר מחלוקתם לפני כת"ה המפורסם לחכם יודע ומבין איך לפשר וליישר את המעקש בשלום ובמישור. וקימו וקבלו עליהם מפיהם ומפי כתבם בחתימת ידם, בתנאי כפול ומכופל, בתק"כ ובאיסור חמור, באלה ובשבועה דאורייתא, לאשר ולקיים את הפשרה והפס"ד אשר יצא מפ"ק כת"ה. ואחרי ששמע כת"ה את הטענות והקבלנאות, מצא הדרך הישר לפשר ביניהם, ואיזן ותקן תקנות טובות ומועילות להעמיד את שלום העיר על בסים נכון, עפ"י האופנים האמורים ב„העתקת הפשרה“ של כת"ה

הנה רואה אנכי דברי כת"ה בנוים על יסודי החכמה והתבונה, בהשכל ודעת. וכל ה„פשר דבר“ שיצא מאת כת"ה לפשר ביניהם, הוא כתבה יושר דברי אמת וצדק. והאיסור שאסר הרב דמותא את השו"ב ר' אהרן הנ"ל, מעיקרא דדינא פירכא. ואין מקום להאיסור כלל שיחול על השו"ב הנ"ל כי הנה מה יפה כחו של אותו צדיק האי סבא קדישא אדמו"ר הרה"צ שליט"א, להיות צדיק גוזר על הרב דמתא הסמוך ונראה לאיתן מושב קדשו עיר שטיפנשט. ומי לא ידע כמה גדול כחו של אותו זקן קדוש ישראל, בן מלכי קדם, מאן מלכי רבנן (כגיטין ס"ב ע"א) העובד את ה' ביראה ובאהבה (כסוטה ל"א ע"א) וירא את ה' מאד (כסנהדרין ל"ט ע"ב) והרי מפורש יוצא בשבת (ל"א ע"ב) ד„גבר דחיל חטאין“ הוא חשוב יותר מ„בר אוריין“ (יע"ש ברש"י ד"ה אנא). וגם נשיא אלקים הוא בתוכנו, פאר מדינתנו. ואיך הרהיב הרב דמתא עוז בנפשו להיות מסרב לגדול, קדוש ה' מכובד, זקן ונשיא פנים. הלא ממנו יראו וכן יעשו גם אנשי קהל עדתו, לעבור את פי ה': והדרת פני זקן ויראת מאלקיך. ועל ידו יתחלל שם שמים ית'... וכבר הורה הגאון בעל „זקן אהרן“ (בתשובותיו סי' ל"ב) דבכל תלמיד חכם שיש בידו חלול השם, אסור לשמוע תורה מפיו ולסמוך על הוראתו יע"ש. וכן הגאון רבינו חיים יוסף דור אזולאי ז"ל (בספרו „פתח עינים“ בחידושיו לגיטין ל"א ע"ב) גם הוא שר המסכים להגאון בעל זקן אהרן ז"ל א):**(א) אמר בן המחבר: הלום ראיתי בספר „פתח עינים“ שם [על המאמר שאמז"ל (בגיטין ל"א ע"ב שם) על גניבא: „מקמי פלגאה ניקום“?] יורד על פי מדותיו של ה„זקן אהרן“ להעיר מש"ס גיטין ס"ב ע"א, דרב הונא ור"ח שאלו את גניבא שאלות בדברי אגדה. וכתב וז"ל: אפשר דהרב זקן אהרן כל עצמו בהוראה קאי עכ"ל ותימה על הגאון חיד"א ז"ל, שלא הביא גמרא מפורשת במ"ק י"ז, גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, אמר ר"י היכי ליעביד, ל לשמתיה צריכי ליה רבנן, לא לישמתיה, קא מיתחיל שמא דשמיא וכו', אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. ופירש רש"י וז"ל: הואיל וסנו שומעניה, הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא, דמוטב דלא ילפי מיניה עכ"ל. ראה בחגיגה ט"ו ע"ב, גבי ר' מאיר שגמר שמעתא מפומיה דאחר. ופריך הש"ס שם דקשו קראי אהדדי. ומשני: לא קשיא הא בגדול הא בקטן וכו', דרש רבא מאי דכתיב אל גינת אגוז ירדתי וגו'. למה נמשלו ת"ח לאגוז לומר לך מה אגוז זה אע"פ שמלוכלך אין מה שבתוכו נמאס, אף ת"ח אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת וכו' יע"ש. ולפום ריהטא יש להקשות על דרשתו זאת של רבא, מדברי רבא בעצמו בש"ס תענית ז' ע"א, דרבא רמי שם: כתיב יערוף כמטר לקחי. וכתיב תזל כטל אמרתי. אם ת"ח הגון כטל. ואם לאו ערפיהו כמטר. ופי' רש"י ומהרש"א (בד"ה ערפיהו) דאם ת"ח שאינו הגון הוא, הפנה אליו עורף וסור ממנו יע"ש. הנשמע מזה, שאם הוא ת"ח שאינו הגון, תורתו נמאסת ג"כ? וי"ל עפ"י דברי התוספות בתענית (שם ד"ה אם ת"ח). ראה שבת ע"ה מ"א דהלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. ובפירש"י שם (ד"ה והלומד). ובש"ך יו"ד סוס"י קע"ט ס"ק כ"ג. ובש"ך יו"ד סי' רמ"ו סק"ח מה שכתב בשם אביו הגאון ז"ל יע"ש ראה בס' „אור החיים“, (פ' ראה, עה"פ: „שמר ושמעת“) הביא בשם הב"ח ממש כתירוצו של אבי הגאון הש"ך ז"ל אולם היא ז"ל האריך לדחות תירוץ זה. ואתת מדחיותיו הוא בזה"ל: ועוד הא רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת וכו' והדברים אלו הם כסברת ר"מ וידוע דהלכה כרבא וכו' יע"ש ובמחילת כבוד)**