רב"ז יורה דעה רעז

כתבו כולם שאין ליתן טעם על שום מצוה וכו' עכ"ל ב)**(ב) ולכאורה י"ל מנדה ל"א ע"ב דשאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן וכו' ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לי"ד וכו' מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה וכו', והיה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה וכו' יעו"ש. ותו הרי בדוכתי טובא בש"ס איכא פלוגתא בין ר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא. כקידושין ס"ח ע"ב. וגיטין מ"ט ע"ב, וסוטה ח' ע"א, וב"ב קט"ו. ועוד בכ"ד *)**(*) אמר בן המחבר כל חכמי לב יודעים נאמנה שמצוה עלינו לחקור אחרי טעמי המצות ועד נאמן על זה כי חז"ל בעצמם גלו לפעמים טעמי המצית. לדוגמא שא נא עיניך וראה בש"ס סוכה ל"ד ע"א. ר"ה ט"ז ע"א מנחית מ"ג ע"ב. ק"ד ע"ב. סוטה י"ז ע"ב. מ"ו ע"א. קידושין כ"ב ע"ב. ערכין ט"ז ע"ב. שבועות ט' ע"א. בכורות ה' ע"ב במדבר רבה י"ט. וראה עוד במדרש תנחומא פ' בראשית סי' ט', ובפרקי דר"א פרק כ"א, אמרו טעם לשבח על איסור שעטנז יעייש"ה. ראה במהרש"א בחידושי אגדות (פסחים קי"ט ע"א) על מאמרם שם: זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין וכו', שכתב וז"ל: והא דאמרינן בסנהדרין כ"א ע"א] מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי ב' מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם וכו' היינו דבר שהתורה גילה טעמן מביא לידי מכשול אבל דבר שמכוסה טעמו בתורה, גם אם חכמים נותנים בו טעם, לא יבא לידי מכשיל וכו' עכ"ל [ומבואר מדברי התוס' גיטין מ"ט ע"ב ד"ה ר"ש. דפלוגתא דר"ש וחבריו אם דרשינן טעמא דקרא שייכא רק היכא דאיכא נפקותא לדינא כגון גבי חובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים וכדומה. אבל היכא דליכא שינוי בדין מצינו בכמה מקומות דדרשי טעמא יעו"ש. וכבר נודע משחז"ל (סנהדרין ל"ד ע"א): מקרא אחד יוצא לכמה טעמים יעו"ש] ולי מה יקרו דברי הגאון הנאדר בקודש רבי הלל מווירונא ז"ל (בס' תגמולי הנפש ח"ב): „אבל לתת טעם ראוי והגון למצות, כלומר שהי"ת צוה מצוה פלונית בעבור סבה פלונית, ויאמר כן כדי לפאר המצות שלא תהיינה כדבר ריק, זה הענין הוא מלאכת שמים וכבוד הבורא וכבוד ישראל“: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** אולם ראה בס' תורת השלמים [על הל' נדה סי' קפ"ג סוף סק"ד) שכתב: דר"מ בשיטת ר"ש דדריש טעמא דקרא כנ"ל. ולית הלכתא כר"ש כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' צ"ו יע"ש:)** ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי הרמב"ן ז"ל בפ' בראשית (א' – ל') שנראה מדבריו דס"ל ג"כ בטעם השחיטה משום צער בע"ח דאורייתא יע"ש. וגם החתם סופר' ז"ל (בתשובותיו חאו"ח סי' נ"ד) הביא דברי הרמב"ן הנ"ל. וכתב וז"ל: נראה מדבריו אחר שהרשה ית' לנו לאכול בשר בעלי חיים רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם וכו' ומברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה כאלו נאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו לרחם על הבריות, עכ"ל. ובמחכת"ה של החת"ס ז"ל אישתמיטתיה דברי הרא"ה בס' החינוך הנ"ל. ומדקדוק לשון ס' החינוך הנ"ל מוכח דקצת צער איכא גם בשחיטה גופי' אע"ג שהתירה התורה, דמטעם זה דקדק בלשונו הזהב וכתב בטעם השחיטה שלא לצער בעלי חיים „יותר מדאי“. עכ"פ משמע דקצת צער איכא גם בשחיטה הכשרה. אם כן אפוא שפיר יתכן לומר שלא נכון הדבר לשחוט בר"ה שום בע"ח, מטעם שלא לגרום אפילו קצת צער לבע"ח עכ"פ בימי הדין שאנו מפילים תחנונינו לפני בעל הרחמים ית' שישפיע עלינו רחמים רבים ממקור הרחמים. ראה נא בדקדוק לשונו הזהב של הרמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' ב' שכתב דאין מברכין שהחיינו על שחיטה מטעם ד„מזיק לבריה“ יע"ש. ואם כן, לא יתכן אפוא להזיק לשום בריה בימי הדין. אבל הש"ך (שם סק"ו) כתב דזה הטעם דחוק. וכתב טעם אחר יע"ש. אולם התב"ש שם סק"ה כתב שאינו מבין טעמו של הש"ך. אבל כתב דהטעם כעיקר הוא משום ההוא מעשה דרבי הנ"ל דנענש, משום דהו"ל לרחם על העגל יע"ש. הרי לך בני יקירי, דטעמך שהבאת מהעובדא דרבי הנ"ל, טעם לשבח הוא. ותל"מ

(ב) המכסה אני מאוהבי, בני יקירי! את אשר השבתי באלו הימים להר"מ שו"ב מפלאיעשט נ"י, ע"ד שאלתו להלכה ולמעשה: אם רשאי לשחוט ביו"ט שני של ר"ה, לצורך ימי החול, באופן שישחוט בכדי שיהי' שהות לאכול כזית מכל בהמה מבעוד־יום. וכעין שהתירו לשחוט מסוכנת ביו"ט

והנה לשואל כענין, הייתי משיב כהלכה, בזה הלשון: לית דין צריך בושש! והדבר פשוט וברור שאסור דהרי כבר פירשו רבותינו גדולי הראשונים ז"ל דעד כאן לא התירו רק במסוכנת. אבל בריאה לא ישחטנה אלא אם כן צריך לאכול ממנה ביו"ט. כמש"כ הה"מ על הרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט הי"ב ע"ש. וכן מפורש עוד יותר בשו"ת הריב"ש סי' רנ"ד שכתב וז"ל: אבל אם אין צריך ליום כלל, שכבר סעד די ספוקו, אסור לשחוט לצורך מחר. ואע"פ שאכל ממנה היום מעט, אם אין צריך לו, הערמה היא זו וכו'. ע"ש שהאריך דאין לך הערמה גדולה מזו. וכ"כ בספר תניא רבתי סי' נ"ה בשם מורו הרב ר' יהודה ב"ר בנימין הרופא, דאפילו כזית גופי' הערמה היא. הלא כה דבריו בזה"ל: דוקא בהמה מסוכנת התירו לשחיטה וכו'. אבל להערים ולשחוט ביום ראשון, לצור יו"ט שני, ויערים ויאכל ממנה כזית לאחר שחיטה לא, עכ"ל. וכן הוא בתשו' הרשב"א סי' תרפ"א (מובא בב"י או"ח סי' תצ"ח) שכתב וז"ל: אבל בהמה בריאה אסור באמת ואפי' בהמתן של ישראל, אפי' אם יאכל ממנה כזית עכ"ל. וכוונת הרשב"א פשוטה דבבריאה אפי' אכילת כזית לא מהני, משום דאפילו כזית גופיה הערמה היא. כמו שכתבו הגאונים הנ"ל. אבל מרן הט"ז ז"ל באו"ח סי' תצ"ח סק"ד, שלח יד להגיה בלשון הב"י בשם הרשב"א. והמציא מדנפשיה לחדש דבבריאה אם יאכל ממנה באמת כזית מהני יעוש"ה. ובמחכת"ה הגהתו תמוה, ונראה דבמחכ"ת לא עיין אז בתשובת הרשב"א גופי' שמבואר להדיא כדבר האמור. גם אישתמיט מיני' כל הני גאוני, דיתבו בהאי קינא, ויחד כולם שפתם ברור מללו, דכזית בבריאה הערמה גדולה היא. וחפשתי ומצאתי בפמ"ג או"ח במ"ז שם העיר ג"כ בזה בשם א"ר ע"ש. וגם הוא ז"ל במחכ"ת אישתמיטתי' כל הנ"ל. וגם לא ציין הפמ"ג למש"כ הבאה"ט שם סק"ח בשם מהרי"ל: נוהגין שאין שוחטין שום דבר אתר סעודת יו"ט ראשון, לצורך יו"ט שני, ע"י היתר אכילה דבר מועט עכ"ל. ראה במג"א סי' תק"ג סק"ב מש"כ בשם הב"ח. וגם הביא שם להרי"ו ולהיש"ש. ובסוף דבריו שם הביא לכ"ה בשם הרדב"ז. וסיים שם: אין להכין מיו"ט לחול כה"ג אסור. אע"פ שרי"ו כתב שנוהגין להקל. בזמנינו לא נהגו להקל בזה עכ"ל. והפמ"ג לא ציין כאן לכ"ז. עש"ה במחצהש"ק (ויש להעיר ממש"כ הט"ז באו"ח סי' תקי"ב סק"ו היכא דאיכא אינם. וע"ש במג"א סק"ג והבן. ראה בשע"ת או"ח סי' תק"ג סק"א שכתב בשם מח"ב: בשבועות שחל בד' וה' בשבת שחט השוחט אחרי שאכלו רוב הקהל קודם שאכל הוא סעודת יו"ט ב' עגלים במטבחיים של א"י ששוחטים שם לצורך ישראל, ואכל השוחט וב"ב בסעודת יו"ט כזית מכל א' מהעגלים וכו' וכתב בשו"ת זרע אמת שלא יפה עשה ע"ש. שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה ח"א סי' ק"ג שכתב ג"כ דחלילה להערים ע"י שיאכל ממנה קצת ע"ש [ויש לפלפל הרבה בדבריו, ולא עט האסף פה]