רב"ז יורה דעה רעו

סימן קיד

כבוד אחי הרה"ג וכו' מוה"ר יצחק שאפראן [ז"ל] אבד"ק הוסיאטין (רוסיא)

ע"ד השאלה אם רשאים לשכור נכרי לעשות תכריכים לצורך ב"מ ישראל? וחכם אחד אמר כי אפשר לא נכון הדבר לפשות לבושי מת ע"י נכרי. מטעם שאנחנו מאמינים בתחיית המתים שיעמדו בלבושיהם. כסנהדרין צ' ע"ב [וכן בירושלמי פ"ט דכלאים ה"ג. כתובות פי"ב ה"ג. תני בשם ר"נ כסות היורדת עם אדם לשאול, היא באה עמו. מאי טעמא. תתהפך כחומר חותם והתיצבי כמו לבוש"] וגם נודע מש"כ בנ"י פ' אלו מגלחין. מובא בד"מ והגהת דרישה ובש"ך יו"ד סי' שנ"ב סק"א. דכל העושה תכריכין נאים למת, מכירין בו שהוא מודה בתחה"מ, ותע"ב. עכ"ל. אם כן עפי"ז אפשר לומר דלא נכון שנכרי יתפור המלבושים שיעמוד בהם לפני ה' בתחה"מ

תשובה

הנה אם אי אפשר לעשותן ע"י ישראל. כי אם ע"י נכרי, פשיטא דשרי. כמבואר בש"ע או"ח סי' תקכ"ו סעי' א' דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, בעשיית ארון ותכריכים יעו"ש. אלא אפילו אם הוא בחול, ואפשר לעשותן ע"י ישראל, אפילו הכי שרי לקנות גם תכריכים שעשאן עכו"ם. כדתנן בשבת קנ"א ע"א: עשו לו ארון וכו'. ופירש"י שם: עשו לו ארון וכו' בשביל נכרי או למכור. עכ"ל. וממילא מוכח דהוא הדין בתכריכים שעשאן עכו"ם שרי. דמה לי ארון ומה לי תכריכים, שלא נעשו ע"י ישראל כי אם ע"י עכו"ם ואפילו בחול שרי. וזה פשוט וברור

ומה שחשש החכם הנ"ל, מטעם שיעמדו בתתיית המתים בלבושיהם. לאו מילתא היא לחוש מטעם זה שלא יתפור עכו"ם. דאם כן ניחוש שגם האריגה, תהיה ע"י ישראל דוקא. ואין לדבר סוף. וכן ר' ירמיה (כירושלמי פ"ט דכלאים ופי"ב דכתובות הנ"ל) מפקד אלבשוני בגרסיי. ופירש ה„פני משה“: כפי שאני רגיל בחיי וכו' יעו"ש

ובלבד שיהיו תפורים בחוט של פשתן ולבנים. כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אבל ה"א [ובטוש"ע או"ח סי' שנ"ב סעי' ב'] וב„לחם משנה“ שם כתב על הרמב"ם וז"ל: ומ"ש רבינו „לבנים“. אע"ג דבנדה כ' ע"א ובשבת קי"ד ע"א צוה ר' ינאי לבניו שלא יקברוהו לא בלבנים ולא בשחורים. אפ"ה כתב רבינו לבנים. משום דהטור כתב ביו"ד סי' שנ"ב והאידנא נהגו בלבנים. וכן ראוי לעשות. ולכך כתב רבינו לבנים עכ"ל. ולפענ"ד נראה ברור מקור דברי הרמב"ם שפסק לבנים דוקא. הוא עפ"י מ"ש בירושלמי פ"ט דכלאים ה"נ. ופי"ב דכתובות ה"ג דר"י פקיד: אלבשוני תיוורין תפותין [ופי' ה„פנ"מ“ חיוורין תפוחין: לבנים ומגוהצים] וכו' וכן ר' ירמיה מפקד אלבשוני חיוורין חפותין וכו' יעו"ש א)**(א) אמר בן המחבר: בשכבר הימים אמרתי עם הספר, כי מקור מנהגן של ישראל שנותנים ענף עץ ביד מת. יסודתו בהררי קודש בתלמוד ירו' (כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג הנ"ל): ר"י מפקד אלבשוני חיוורין חפיתין אלבשוני כגרסי יהבון מסאני ברגלי „וחוטרא בידי“ ויהבוני על סטרא „אין אתי משיתא אנא מעתד“ יעו"ש ראה בספר „חכמת אדם“ (בקונטרס „מצבת משה“ אות ט') שכתב וז"ל: ומה שאומרים קצת שכופפין האצבעות כדי ליתן בידו שרביט שקורין געפליך. לדעתי הגעפליך הם חוכא ואטלולא. ולא מצאתי מזה שים רמז בשום ספר מהקדמונים וכו' ולכן אם ירצו להחזיק במנהג יניחו אילו הגעפליך ולא יכפופו האצבעות. עכ"ל. ובאמת מצאנו ראינו בירושלמי הנ"ל זכר לדבר זה שנותנים „חוטרא ביד המת“. כי רמז יש בו לזכרון התחיה וביאת משיח צדקנו. והנח להם לישראל אם אין נביאים הם, בני נביאים הם חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** ומכאן מקור טהור לפסק הרמב"ם ז"ל וזה ברור יה"ר שיבולע המות לנצח, אכי"ר בצלאל זאב שאפראן

סימן קטו

כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שאפראן ני רב בבאקארעשט

ע"ד אשר כתבת לחדש בזה"ל לא נכון הדבר ב„תורת זבח“ שישחטו השוחטים ביו"ט של „ראש השנה“ כל עיקר אפילו עוף הקל. מטעם דבר"ה ביומא דדינא, שכל תפלות ובקשות בני ישראל ערוכות ונשענות על רחמי שמים ית', כדכתיב „ורחמיו על כל מעשיו“. על כן מהראוי שלא לשחוט בר"ה שום דבר הטעון שחיטה, לבלתי לגרום ח"ו איזה צער כל דהוא לבעלי חיים. כהא דאמרינן בב"מ (פ"ה ע"א) במעשה דההוא עגלא דהוו קא ממטו לי' לשחיטה, ואזל תליא לרישיה בכנפי דרבי וקא בכי. א"ל זיל לכך נוצרת. ואמרו [ברקיע] הואיל ולא קא מרחם וכו' יע"ש. הרי דנענש רבי על זה שא"ל להעגל לכך נוצרת לשחיטה. והנה כבר הערותי [לעיל סימן ס"א] להוכיח מעובדא דרבי הנ"ל, דאין השוחט מחויב לחזור אחר מצוה זו לשחוט בכל יום, כשארי מצות שצריך האדם לחזור אחריהן להביא א"ע לידי חיוב. לדעת ס' החרדים בהקדמתו לספר המצות) א)**(א) בני יקירי! אימא לך מילתא דתתקבל לך, להביא ראיה לדעת ס' החרדים ז"ל, ממה שכתבו התוס' (בפסחים קי"ג ע"ב ד"ה ואין) ד„יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב. כדאשכחן (סוטה י"ד ע"א) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה“ יע"ש:)** דהרי מצינו שרבינו הקדוש נענש על זה שאמר להעגל זיל לשחיטה וכו. עד כאן לשונך

תשובה

א) יפה הערות בני יקירי! ואני מברך עליך „ברכת הנהנין“, כי זכית לכוון בד"ז למש"כ הגאון מהר"י אסאד ז"ל (בתשובותיו ח"א סי' קס"ד). הגם שאין הס' שו"ת מהר"י הנז' נמצא כעת תחת ידי. אולם רשום בזכרוני שכתב (שם) שהמנהג הוא שלא לשחוט בר"ה. מטעם דכל שחיטה אית ביה לתא דצער בע"ח, רק דהתורה התירתו. וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום, ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בע"ח יעו"ש. ראה בספר החינוך המיוחס להרא"ה ז"ל (במצוה תנ"א) שכתב בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי חיים „יותר מדאי“, כי התורה התירן לאדם ליזון מהם לכל צרכיו ולא לצערם חנם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בע"ח בב"מ (ל"ב ע"ב ושבת קכ"ח ע"ב) אם הוא א סור דאורייתא, והעלו לפי המדומה דאורייתא הוא, עכ"ל וראה בפמ"ג (בסוף הפתיחה להל' שחיטה) שכתב בשם הא"ר שמביא טעם זה של החינוך. והפמ"ג שם סיים על זה: שכבר