רב"ז יורה דעה רעה

כמובן, ובששים שנה ודאי לא תלינן דנרקבו העצמות כולם. וראיה ברורה לזה דבששים שנה לא תלינן דנרקבו העצמות. מהא דאמרינן בכתובות כ' ע"ב „התלוליות הרחוקות חדשות טהורות, ישנות טמאות. ואיזה ישנה ששים שנה דברי ר"מ. ר"י אומר ישנה שאין אדם זוכרה“ ע"ש. הרי להדיא דאפילו אחר ששים שנה לא אמרינן דנרקבו ולא נשאר שיעור שמטמא באהל. וא"ל דהתם לא מיירי רק ממגע ומשא והיסט. מלבד שזה דוחק גדול לומר כן ופשטא דהש"ס מיירי לענין אהל ע"ש. ובפרט דטומאת היסט מלתא דלא שכיחא הוא שידרוס על קנה שטומאה עליו, ולהכי לא החמירו לציין משום היסט. כמש"כ התוס' במ"ק ה' ע"ב ד"ה שאינו עש"ה. וא"כ בודאי מספיקא לא חיישינן לטומאת היסט. אלא ודאי זה ברור דבששים שנה ויותר ואפי' ישנה שאין אדם זוכרה. אפ"ה לא תלינן דנרקבו ולא נשאר כשיעור, ואין לצרף זה לספק כלל וכלל כנ"ל, אבל היכא דאיכא הרבה שנים שנקברו, כעין השאלה דהח"ס. ויש עוד ספיקות, אולי דמצרפין גם הספק דשמא נרקבו כהח"ס וצ"ע. ובפרט ברשות הרבים הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ואפי' ברשות היחיד אם שם ג', הרי ספק טומאתן שם טהור. ראה ברמב"ם פי"ו מהל' אה"ט ה"ב. ובמל"מ שם עייש"ה

(יג) ולפענ"ד יש לחקור אי מותר לכהן לילך לבית שיש בו ספק טומאה. או לחצר שיש בו ספק טומאה, ויש בהחצר עוד שני בני אדם זכרים. אי מותר משום דהוי ספק טומאה ברה"ר. או דבעינן שיהיו כל השלשה בני אדם כהנים, ואז מותרים להיות בבית או בחצר שיש בו ספק טומאה. והנה החקירה הזאת יש לפשוט ממש"כ הראב"ד בהל' נזירות פ"ט הט"ז. ולפי הפירוש שפי' בלח"מ דברי הראב"ד שם עש"ה ודו"ק. ואין רצוני להאריך בזה, יען כי לדעתי נראה דאין הכהן רשאי לטמאות לכתחלה בספק טומאה ברה"ר ודלא כהשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ז הנ"ל שהתיר לכהנים לילך מטעם ספק טומאה ברה"ר. ע"ש שהאריך. ולפענ"ד לא כן עמדי דהנה מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה רס"ג, קרוב לסופו) הביא מה שנסתפק לו בספק טומאה ברה"ר דטהור לגמרי, כי הוא גזה"כ לקצת שיטות, דגמרינן מסוטה. אי נימא כיון דהוא טהור גמור מותר לטמאות עצמו לכתחלה בספק מת ברה"ר או נימא אף שהוא טהור. מ"מ לענין הלאו דכהן הרי הוא כשאר איסורין. וספק דאורייתא לחומרא. וכתב דלכאורה גבי כהנים הוציאה התורה בלשון לא יטמא. ולפי"ז ברה"ר טהור. ולכן מותר לכתחלה. עש"ה שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה לי להביא ראיות דכהנים אסורים לכתחלה לטמאות בספק טומאה ברה"ר

א) מש"ס ברכות י"ט ע"ב:. אראב"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים וכו' כדרבא וכו' ורוב ארונות יש בהם חלל טפח ע"ש. ויש לדקדק למה אמר שרוב ארונות יש בהם חלל טפח. ואפי' היו מחצה ארונות שיש בהם חלל טפח ומחצה שאין בהם חלל טפח כיון שהי' זה לקראת מלכים. ומסתמא רבים היו. ואף ג' חשיב רה"ר. והוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ומצאתי בצל"ח שם שדקדק בזה ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דלכתחלה אסור לכהן לילך אף למקום שיש ספק טומאה ברה"ר. משום ספיקא דאורייתא

ב) מש"ס כתובות כ' ע"ב שאמרו שם: „ומספיקא מי מחזיקינן טומאה הא אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את א"י“. וקשה הא בלאו הכי מותר דהוי ספק טומאה ברה"ר, ולמה היו צריכים למצוא עילה לטהר א"י? אלא ודאי דלא אמרינן ספק טומאה ברה"ר לענין שהכהנים יהיו מותרים לילך לכתחלה

ג) מתוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמים. שכתבו דלהכי גזרו על ארץ העמים משום מתי מבול וישראל שנהרגו ע"ש. וקשה הא הוי ספק טומאה ברה"ר. וביותר יקשה על ר"ל בזבחים קי"ג דא"י אינה בדוקה ממתי מבול ע"ש. וקשה מה בכך דאינה בדוקה. הא הוי ספק טומאה ברה"ר ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלכתחלה אסור אף בספק טומאה ברה"ר. ולהכי גזרו על ארץ העמים. אבל מר"ל עדיין צ"ע ודו"ק. ראה תוס' כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס ודו"ק

ולפענ"ד י"ל עוד טעם דבלאו הכי אסור לכהן לילך לכתחלה לספק טומאה ברה"ר. משום הא דאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן. ואר"י הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבילו. וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' אה"ט ה"ט. ראה בר"ש מס' טהרות פ"ה מ"א דרק בטהרות דאי אפשר בתקנה אז ספק טומאה ברה"ר טהור. משא"כ באדם ראה תוס' כתובות כ"ז ע"א ד"ה והלך. ובמל"מ הל' אה"ט פי"ט. וזאת תורת העולה מכל הפוסקים דאין מורין בספק טומאה ברה"ר רק בטהרות. ואם כן מכש"כ בכהן דאין מורין כן. ויש ליישב הרבה דקדוקים שדקדקתי לעיל. ואתי שפיר כל הנ"ל והבן וראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' של"ז כתב לתרץ הא דכתובות כ' ע"ב דאמר ר"ל עילה מצאו. דאי לא מצאו עילה היו מחמירים אפי' בספק ברה"ר. מטעם שכתבו התוס' כחובות כ"ח ד"ה בית הפרם. דהיכא שלעולם השדה בספק לא מטהרינן אף בס"ט ברה"ר. וא"כ ה"נ בנד"ד. ואח"כ כתב לתרץ מטעם הך דע"ז הנ"ל דס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן יע"ש. ואני ת"ל ביארתי הדברים יותר

סוף דבר הכל נשמע. כי לא נהירא לי הוראתו של השו"ת „חסד לאברהם“ הנ"ל. אם כי גם ה„חתם סופר“ ז"ל כתב בפשיטות להקל משום ספק טומאה ברה"ר אף לכהנים. מכל מקום כבר הראיתי לדעת שאין הכהנים רשאים לטמאות לכתחלה בספק טומאה ברה"ר. והכהנים הזריזים בזה יתברכו בברכה המשולשת הכתובה בתורה האמורה מפי אהרן קדוש ה' מכובד ה):**(ה) בשולי המכתב אבא העירה על מה שהבאתי למפלה מהירושלמי פ"ז דנזיר הנ"ל דפריך: „עוג מלך הבשן ק"כ שנה ותילוק ב"י ק"כ שנה. עוג מלך הבשן מלא תרווד רקב ותינוק ב"י מלא תרווד רקב“. ומשמע מהירושלמי דתינוק ב"י עצמותיו נרקבים קודם ק"כ שנה. ואולי אפשר אף לששים שנה או יותר. ויש להעיר מכתובות כ' פ"ב גבי חלוליות הנ"ל דאמרינן שם שהנשים קוברות שס נפליהן' ע"ש. ואפ"ה בישנות טמאות. ולא אמרינן דנרקבו העצמות ולא נשאר רק מלא תרווד רקב ויש לדחות והבן. וגם מה שכתבתי לעיל דהירושלמי מיירי בבעלי קנאה. ולכן עצמותיהם נרקבים. כשבת קנ"ב ע"ב הנ"ל ויש להעיר הא הירושלמי הקשה: תינוק ב"י ק"כ שנה כנ"ל. ובתינוק ב"י ודאי לא שייך קנאה. וכן יש להעיר עפי"ז על הח"ס סי' של"ז הנ"ל והבן וגם מה שהבאתי לעיל ראי' מנדה כ"ד ע"ב מאבא שאול שנכנס בקולית של עוג מלך הבשן. הרי שעצמותיו היו קיימין וכן הח"ס רמז לזה כנ"ל וכעת ראיתי שאין להעמיד יסוד על זה דהנה מצאתי בפרקי דר"א (פט"ז) דהקב"ה נתן לאליעזר עבד אברהם שכרו בעוה"ז, והקימו למלך, והוא עוג מלך הבשן. ע"ש בסוף הפרק. ראה ב"ב נ"ח ע"א ברשב"ם ד"ה אשכחי' לאליעזר. בשם מס' ד"א. דשבעה צדיקים שלא מתו. וקחשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם ע"ש. וא"כ לפי המבואר בפרדר"א הנז' דאליעזר הוא עוג מ"ה. נמצא דעוג מלך הבשן חי לעולם ולא מת כלל. והאיך הי' אפשר לאבא שאול לכנוס בקולית של עוג. וע"כ שאגדות חלוקות יש כאן. וגם יש להעיר בזה מברכות נ"ד ע"ב דעוג מ"ה משה רבינו ע"ה הרגו וגם זה סותר להפס' ד"א הנ"ל וגם י"ל מב"ב קכ"א ע"ב דחשבו שם שבעה שקפלו את העולם כולו. ע"ש ובתוס'. ואם איתא דאליעזר עבד אברהם [שהוא עוג] נכנס חי לג"ע ולא מת כל א"כ בבציר משבעה הוי מצי לאשכוחי והבן. אלא ודאי דאין להעמיד יסוד להלכה מאגדות חלוקות. ומצאתי במדרש תלפיות (אות א' ענף אליעזר) שהעיר מש"ס ברכות על הפרדר"א ע"ש. אבל במח"כ לא העיר מנדה ומב"ב הנ"ל וגם י"ל מהירושלמי פ"ז דנזיר הנ"ל שהקשה מעוג כנ"ל וע"כ ודאי דאגדות חלוקות הן בזה:)** בצלאל זאב שאפראן